אני יודע מה אתם חושבים - אם נשמע עוד פעם אחת את צמד המילים "סופר-טנקר", אפילו "כמשל" - נקיא. כי באמת כמה אפשר? מהרגע שהגיח לחיינו לא הפסקנו לשמוע עליו בכל מקום. ראש הממשלה התפאר בגילוי מעל כל במה והתקשורת הישראלית רצה אחריו כמו עדרי ה"גרופיות" של הביטלס בימיהם הגדולים. הסופר-טנקר המריא, הסופר-טנקר נחת, הסופר-טנקר מתודלק, הסופר-טנקר יוצא לגיחה. שובר השיוויון, החלוץ המרכזי, משיח בן-דוד - ממש עגל זהב מודרני, שבנה לנו ביבי כדי שיהיה לנו למה לסגוד בזמן שמשה, אפעס, מתמהמה.
לא ארצה להכביד עליכם. גם אני סלדתי סלידה עזה ממסע היח"צנות המיותר הזה, ששבר את שיאי הציניות אפילו של "ה"ביבי הגדול. אבל גם כאן יש מסר סמוי שחשוב להתעכב עליו, כי הוא מספק לנו תובנה חשובה על החברה בה אנו חיים בכלל ועל ראש ממשלתנו בפרט. מסר חשוב בנוגע להבדלים הבסיסיים בין הפרטי לציבורי.
נתחיל מהעובדות: אור ליום שישי, ה-3.12, הגיעו לארץ מטוסי הכיבוי היוונים. בשבת בבוקר כבר הגיעו הרוסים לזירה עם מטוסי האליושיין 76 וה-200B, שיכלו להפוך לאטרקציות בעצמם, אלמלא הודיע ראש הממשלה בצהרי אותו היום על גילוי אתם-יודעים-מי. ההוא, שאת-שמו-לא-נאמר-יותר-לעולם, נכנס לפעולה רק ביום ראשון בסביבות 10:00.
ועכשיו למבחן האמתי - מה טוב יותר? בחרתי מספר מוקדים לבחינה והצבתי זה מול זה בפינה לשיפוטכם. אתם תחליטו.
הציבורי
1) ההתייצבות - מסתבר שבמצבי חירום ניתן להתגבר על הרבה מכשולים - על המשט הטורקי, ההקפאה של ההקפאה ואפילו על ויקיליקס. יש משהו באמת מרגש באנשים שמתגייסים, בצו ממשלתם, לסייע לזרים מעבר לים. באותו הזמן אף אחד לא שמע בכלל על חברת "ירוק-עד" והבואינג המוסב שלה וסביר להניח שהיא לא שמעה על הצרות שלנו.
2) היעילות - היוונים נחתו בארץ ללא רעש וצלצולים ובתוך שעות ספורות החלו הטייסים לעבוד ללא לאות לכיבוי השרפה. אחת התמונות הבולטות מהיום השני לשרפה היתה של מטוסים באדום-צהוב מטזזים מהים לכרמל ובחזרה במעגל אינסופי. גם הרוסים לא נזקקו ליותר מדי יחסי ציבור. שמענו על "מטוס הכיבוי הגדול בעולם", אבל ראש הממשלה והתקשורת הסתפקו בעיקר במבט מרחוק. בין היוונים לרוסים, שמענו שהגיעו לארץ כבאים מבולגריה, מטוסים מאזרביג'אן, מסוק בריטי ועוד רבים וטובים. מישהו ראה אותם? יודע מה בפועל הם עשו בסופו של יום? לא ממש. את מי מעניינים כמה כבאים מסכנים, עובדי ציבור, שבוודאי מרוויחים פחות מיועץ תקשורת ממוצע? צדי צרפתי היה אומר: "זה לא מפיל אותי, זה ליד...".
3) הערך המוסף - לכל אסון לאומי יש מוצאי אסון לאומי. השאלה היא עם מה אתה נשאר? איזה מתוק יכול לצאת מהעז הזה? אז הטורקים מדברים על התפייסות, היוונים ביקרו ב"יד ושם" וראינו שגם השד הפלסטיני ממזרח, אולי לא כל כך נורא כמו שחשבנו. אלו לא דברים של מה בכך. לא בכדי כמעט לכל תרבות אנושית שאני מכיר יש פתגם שאומר כי חבר נמדד בעת צרה. זה אולי ישמע נורא מיליטריסטי מצדי, אבל כן - לדבק של אחוות לוחמים אין הרבה מתחרים. אנשים שמסכנים את חייהם זה לצד זה, חזקה עליהם שיפתחו רגשות חיבה והערכה הדדיים. וכשנוצרת קרבה בין בודדים, הדרך לקרבה בין עמים מתקצרת.
הפרטי
1) ההתייצבות - אז במגזר הפרטי להתייצבות יש מחיר. מה המחיר? זה תלוי - עד כמה דחופה לך ההתייצבות? אנשי עסקים הם לא פראיירים. הם לא עובדי ציבור מטומטמים שהולכים "כי אמרו להם". מה, הם לא יודעים שביבי יהיה מוכן לשלם כל מחיר על מנת להציל את תדמיתו הבוערת? דמיינו לעצמכם עולם קפיטליסטי "טהור", כזה שהכל בו מופרט. חשבתם ש-3,000,000 ש"ח זה סכום מופרך לשתי גיחות? תחשבו שוב. איזה מזל שברוב העולם עדיין יש לשלטון יכולת הפעלה של גוף ציבורי לכיבוי אש, שהרי אם לא, היה צריך ביבי לגייס עוד כמה אנשים שישבו על "גוגל" ויעשו טלפונים.
2) היעילות - בתקשורת מיהרו לקשור לו כתרים ולהכתיר אותו כמוביל הניצחון על האש. האמנם? בשטח תהו רבים, אם בכלל עוד צריך אותו. כשיצא לגיחתו הראשונה דיווח תא"ל ע' מסיפונו כי "רואים מעט מאוד, אם בכלל, אש אמתית שבוערת". אבל עזבו את זה, הוא היחיד שיכול לעבוד בלילה! זה בוודאי מצדיק מסיבת עיתונאים עם ראש הממשלה, שבאותה הזדמנות גם יזכיר לנו כמה יפה הוא מדבר אנגלית ("This seventy-six thousand liters?" dramatic pause "Wow"). אחר כך בשקט, בצד, ילחשו לו שזה לא מדויק ובכלל - עדיף שלא יאמין לפרסומות.
3) ערך מוסף - זה קל. המטוס הזה הוא פשוט גדול יותר. תראו את זה! גדול יותר משל הרוסים, גדול יותר משל היוונים. גדול... עבה... חזק... בדיוק מה שביבי צריך - כלי גדול ומרשים שישכיח מלב-כל את האימפוטנציה הנוראה שאפיינה את התנהלותו עד לאסון הזה. את חוסר ההובלה, חוסר המנהיגות, הייבוש, הדלדול. הכל יעלם. ממסכי הטלוויזיה ומעל גלי האתר כל מה ששמענו זה "גדול יותר...גדול יותר...גדול יותר".
ולתוצאות
"וכל-העם רואים את-הקולות ואת-הלפידים ואת קול השופר ואת-ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק (אבל עם עדשות זום משהו בן-זונה)". ככה ביבי היה רוצה אותנו - מפוחדים, מבוהלים ונוחים להשפעה. במצב כזה באמת כל מה שצריך זה עגל זהב מעופף אחד ולהכריז על יום אבל לאומי. כמה שירים עם מוטיב של אש, כמה קטעי קריאה על גבורת הכבאים וסגרנו עניין. אבל מה לעשות שפה זה לא ספר שמות וביבי הוא לא משה. עלינו לא עובדת הפירוטכניקה הזו. הכבאים היו שם על הכרמל למרות התנהלות הממשלה בראשותך ולא בזכותה. עזוב אותנו מעוד יום אבל ריק מתוכן ומהפנטזיות שלך על טייסת כיבוי. למשלם המסים הישראלי נמאס ששופכים את הכסף שלו בחובבנות, תוך כדי העלבת האינטליגנציה שלו. אני בטוח שהוא מוכן, לעומת זאת, להשקיע את הכסף בבסיס - בתנאי ההעסקה של הכבאים עצמם ובציוד אתו הם יוצאים להלחם באש, כל אש, לא רק "מגה-שריפה" פוטוגנית כזו כמו שאתה אוהב. נסה את זה, לפני שאתה רץ לקנות מטוסים כאילו הם הפתרון לשרפה בבית דירות ישראלי סטנדרטי. אז כן ביבי, אנחנו יודעים שנורא רצית לצאת הגיבור. אבל בינינו למה ציפית? עם כזה גדול אתה תזיין אותנו ולא נרגיש?!
לא ארצה להכביד עליכם. גם אני סלדתי סלידה עזה ממסע היח"צנות המיותר הזה, ששבר את שיאי הציניות אפילו של "ה"ביבי הגדול. אבל גם כאן יש מסר סמוי שחשוב להתעכב עליו, כי הוא מספק לנו תובנה חשובה על החברה בה אנו חיים בכלל ועל ראש ממשלתנו בפרט. מסר חשוב בנוגע להבדלים הבסיסיים בין הפרטי לציבורי.
נתחיל מהעובדות: אור ליום שישי, ה-3.12, הגיעו לארץ מטוסי הכיבוי היוונים. בשבת בבוקר כבר הגיעו הרוסים לזירה עם מטוסי האליושיין 76 וה-200B, שיכלו להפוך לאטרקציות בעצמם, אלמלא הודיע ראש הממשלה בצהרי אותו היום על גילוי אתם-יודעים-מי. ההוא, שאת-שמו-לא-נאמר-יותר-לעולם, נכנס לפעולה רק ביום ראשון בסביבות 10:00.
ועכשיו למבחן האמתי - מה טוב יותר? בחרתי מספר מוקדים לבחינה והצבתי זה מול זה בפינה לשיפוטכם. אתם תחליטו.
הציבורי
1) ההתייצבות - מסתבר שבמצבי חירום ניתן להתגבר על הרבה מכשולים - על המשט הטורקי, ההקפאה של ההקפאה ואפילו על ויקיליקס. יש משהו באמת מרגש באנשים שמתגייסים, בצו ממשלתם, לסייע לזרים מעבר לים. באותו הזמן אף אחד לא שמע בכלל על חברת "ירוק-עד" והבואינג המוסב שלה וסביר להניח שהיא לא שמעה על הצרות שלנו.
2) היעילות - היוונים נחתו בארץ ללא רעש וצלצולים ובתוך שעות ספורות החלו הטייסים לעבוד ללא לאות לכיבוי השרפה. אחת התמונות הבולטות מהיום השני לשרפה היתה של מטוסים באדום-צהוב מטזזים מהים לכרמל ובחזרה במעגל אינסופי. גם הרוסים לא נזקקו ליותר מדי יחסי ציבור. שמענו על "מטוס הכיבוי הגדול בעולם", אבל ראש הממשלה והתקשורת הסתפקו בעיקר במבט מרחוק. בין היוונים לרוסים, שמענו שהגיעו לארץ כבאים מבולגריה, מטוסים מאזרביג'אן, מסוק בריטי ועוד רבים וטובים. מישהו ראה אותם? יודע מה בפועל הם עשו בסופו של יום? לא ממש. את מי מעניינים כמה כבאים מסכנים, עובדי ציבור, שבוודאי מרוויחים פחות מיועץ תקשורת ממוצע? צדי צרפתי היה אומר: "זה לא מפיל אותי, זה ליד...".
3) הערך המוסף - לכל אסון לאומי יש מוצאי אסון לאומי. השאלה היא עם מה אתה נשאר? איזה מתוק יכול לצאת מהעז הזה? אז הטורקים מדברים על התפייסות, היוונים ביקרו ב"יד ושם" וראינו שגם השד הפלסטיני ממזרח, אולי לא כל כך נורא כמו שחשבנו. אלו לא דברים של מה בכך. לא בכדי כמעט לכל תרבות אנושית שאני מכיר יש פתגם שאומר כי חבר נמדד בעת צרה. זה אולי ישמע נורא מיליטריסטי מצדי, אבל כן - לדבק של אחוות לוחמים אין הרבה מתחרים. אנשים שמסכנים את חייהם זה לצד זה, חזקה עליהם שיפתחו רגשות חיבה והערכה הדדיים. וכשנוצרת קרבה בין בודדים, הדרך לקרבה בין עמים מתקצרת.
הפרטי
1) ההתייצבות - אז במגזר הפרטי להתייצבות יש מחיר. מה המחיר? זה תלוי - עד כמה דחופה לך ההתייצבות? אנשי עסקים הם לא פראיירים. הם לא עובדי ציבור מטומטמים שהולכים "כי אמרו להם". מה, הם לא יודעים שביבי יהיה מוכן לשלם כל מחיר על מנת להציל את תדמיתו הבוערת? דמיינו לעצמכם עולם קפיטליסטי "טהור", כזה שהכל בו מופרט. חשבתם ש-3,000,000 ש"ח זה סכום מופרך לשתי גיחות? תחשבו שוב. איזה מזל שברוב העולם עדיין יש לשלטון יכולת הפעלה של גוף ציבורי לכיבוי אש, שהרי אם לא, היה צריך ביבי לגייס עוד כמה אנשים שישבו על "גוגל" ויעשו טלפונים.
2) היעילות - בתקשורת מיהרו לקשור לו כתרים ולהכתיר אותו כמוביל הניצחון על האש. האמנם? בשטח תהו רבים, אם בכלל עוד צריך אותו. כשיצא לגיחתו הראשונה דיווח תא"ל ע' מסיפונו כי "רואים מעט מאוד, אם בכלל, אש אמתית שבוערת". אבל עזבו את זה, הוא היחיד שיכול לעבוד בלילה! זה בוודאי מצדיק מסיבת עיתונאים עם ראש הממשלה, שבאותה הזדמנות גם יזכיר לנו כמה יפה הוא מדבר אנגלית ("This seventy-six thousand liters?" dramatic pause "Wow"). אחר כך בשקט, בצד, ילחשו לו שזה לא מדויק ובכלל - עדיף שלא יאמין לפרסומות.
3) ערך מוסף - זה קל. המטוס הזה הוא פשוט גדול יותר. תראו את זה! גדול יותר משל הרוסים, גדול יותר משל היוונים. גדול... עבה... חזק... בדיוק מה שביבי צריך - כלי גדול ומרשים שישכיח מלב-כל את האימפוטנציה הנוראה שאפיינה את התנהלותו עד לאסון הזה. את חוסר ההובלה, חוסר המנהיגות, הייבוש, הדלדול. הכל יעלם. ממסכי הטלוויזיה ומעל גלי האתר כל מה ששמענו זה "גדול יותר...גדול יותר...גדול יותר".
ולתוצאות
"וכל-העם רואים את-הקולות ואת-הלפידים ואת קול השופר ואת-ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק (אבל עם עדשות זום משהו בן-זונה)". ככה ביבי היה רוצה אותנו - מפוחדים, מבוהלים ונוחים להשפעה. במצב כזה באמת כל מה שצריך זה עגל זהב מעופף אחד ולהכריז על יום אבל לאומי. כמה שירים עם מוטיב של אש, כמה קטעי קריאה על גבורת הכבאים וסגרנו עניין. אבל מה לעשות שפה זה לא ספר שמות וביבי הוא לא משה. עלינו לא עובדת הפירוטכניקה הזו. הכבאים היו שם על הכרמל למרות התנהלות הממשלה בראשותך ולא בזכותה. עזוב אותנו מעוד יום אבל ריק מתוכן ומהפנטזיות שלך על טייסת כיבוי. למשלם המסים הישראלי נמאס ששופכים את הכסף שלו בחובבנות, תוך כדי העלבת האינטליגנציה שלו. אני בטוח שהוא מוכן, לעומת זאת, להשקיע את הכסף בבסיס - בתנאי ההעסקה של הכבאים עצמם ובציוד אתו הם יוצאים להלחם באש, כל אש, לא רק "מגה-שריפה" פוטוגנית כזו כמו שאתה אוהב. נסה את זה, לפני שאתה רץ לקנות מטוסים כאילו הם הפתרון לשרפה בבית דירות ישראלי סטנדרטי. אז כן ביבי, אנחנו יודעים שנורא רצית לצאת הגיבור. אבל בינינו למה ציפית? עם כזה גדול אתה תזיין אותנו ולא נרגיש?!
דווקא היה שואו נהדר.
השבמחקהסופר טאנקר היה הדאוס אקס מאכינה של כל הטרגדיה הזו, ואני לא מבין למה מדוע אתה מבקש את הכסף חזרה.
חבל רק שהמגה-אולטרה-סופר טנקר הזה היה צריך כל פעם לחזור לתל נוף כדי שיעמיסו אותו במים ועשה גיחה בכמה שעות, לעומת כמה גיחות בשעה של המטוסים היוונים והטורקיים. או במילים אחרות - המטוס הזה שפך פחות מים בשעה מהמטוסים הקטנים.
השבמחק