משאל עם

שתי שאלות מרכזיות עולות מאישורו של חוק משאל העם: הראשונה – האם זה דמוקרטי או לא דמוקרטי? הלא אם דמוקרטיה היא שלטון העם מה רע בלשאול את העם לדעתו, ואף לאפשר לו להפוך החלטה של נבחריו שלא נראית לו? השנייה – מדוע דווקא בנושא זה יתקיים משאל עם? האם אין החלטות מהותיות וכבדות משקל יותר הראויות לבחינה נוספת של העם?

הדמוקרטיה הייצוגית נשענת על עקרון מאוד בסיסי – מאחר ואין שום אפשרות מעשית שענייני המדינה ינוהלו על ידי כלל הציבור, מסיבות ברורות ומובנות, נאלץ הציבור להפקיד את גורלו בידי קומץ "אנשים נבחרים". מרגע שנבחר אותו קומץ, חובת ההוכחה מוטלת עליו. האם ייצג נאמנה את השקפת העולם שגרמה לנו להציבו בתפקידו? אם כן – יישאר; אם לא – יוחלף.

במגזר הציבורי ישנה הפרדה ברורה בין תפקידים "מקצועיים" לתפקידים "פוליטיים". הפרדה זו גורמת לכך, שרבים מנבחרי הציבור שלנו לא רואים עצמם כבעלי מקצוע. הם לא נזקקים לידע ייחודי, כמו זה של רופא או מוסכניק. הם צריכים לדעת לדבר יפה ולשכנע, להסתובב במקומות הנכונים עם האנשים הנכונים ולהגיד את המשפטים הנכונים לתקשורת. הרי בכל רגע נתון אתה יכול להפוך משר הרווחה לשר הביטחון, אז למה לטרוח? למה ללמוד, לחקור ולהעמיק בנושאים עליהם אתה אמון? בסופו של דבר מה שיקבע את גורלך הוא אהדת הציבור.

חוק משאל העם מעודד השקפה זו. יתרה מכך – הוא מוכיח חד משמעית כי גם ראש הממשלה לא רואה עצמו כבעל מקצוע. אין הוא סבור כי תפקידו לדעת יותר מהאזרח הממוצע לגבי ענייני המדינה ואין הוא סבור כי עליו לקחת החלטות הרות גורל אפילו, רחמנא ליצלן, תוך סיכון אישי גבוה. האם אין זה מתפקידו – תפקיד אותו מממן הציבור דרך אגב, בכספי המיסים שלו – לדעת את הסיכונים וההזדמנויות שבהחזרת השטחים? לדעת מה יקרה בחזית הסורית, הפלסטינית, הלבנונית והאיראנית במקרה שכזה? האם אין זה מחובתו להכיר על בוריין את ההערכות המוסד, השב"כ ואמ"ן, אשר אינן ידועות לציבור הרחב? האם אין בדרישות התפקיד שלו, הדרישה הבסיסית לחזון עתידי למדינת ישראל, אותו היה מעוניין להוביל? אומר לנו היום בנימין נתניהו ואיתו עוד 65 נבחרי ציבור – לא. אין זה מתפקידנו. אנחנו יכולים רק להמליץ לעם מה, לעניות דעתנו, כדאי לעשות. העם הוא זה שיחליט ואחר-כך – שלא יבואו אלינו בטענות. באישורו של חוק משאל העם השבוע בכנסת ישראל, משדרים נבחרינו מסר ברור לעם – להיות חבר כנסת זה לא מקצוע. אנו חברי הכנסת איננו מתיימרים לדעת יותר מכם, אין לנו כוונה להעמיק בפרטים והחשוב מכל – אין לנו כל כוונה להיות מנהיגים.

"חוק משאל העם מונע הסכם לא אחראי", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו, מה שמוביל אותי לשאלה הבאה – מה מונע הפרטות לא אחראיות? מה מונע חוקי אזרחות והגירה גזעניים? מה מונע ניצול ציני ומחפיר של המנדט שניתן לכם על ידי העם? כנראה שבאמת שום דבר. גם בנושאים אלה רצוי כנראה לפנות אל העם שיחליט, כי מי אתם שתקבלו החלטות גורליות כאלה? קטונתם, אומר ביבי. לאט לאט מתחילה לעלות מאליה השאלה המטרידה מכל – אם אינכם יודעים יותר מאיתנו ואם אין לכם פנאי להעמיק בשאלות המדיניות, בהן אתם אמורים להכריע, יותר מכל אזרח אחר – בשביל מה אנחנו צריכים אתכם? אם ראש הממשלה טוען שאתם עלולים לאשר "הסכם לא אחראי" – מה נגיד אנחנו?

ומשהו קטן לסיום – כאשר קלטו המיקרופונים הרגישים של ערוץ 2 לפני 13 שנים  את ביבי לוחש על אוזנו של הרב כדורי כי "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים" הארץ רגשה וגעשה. חלק דיברו על פילוג העם וחלק ניסו להתנצל אבל כולם דיברו על זה. והנה השבוע, כאשר מכריז הוא בביטחון ש"כל הסכם שיביא למשאל עם יזכה לתמיכה רחבה", אף אחד לא עושה עניין. ומה עניין שמיטה להר סיני? עניין - הרי זה לא הוא שעלול להציע "הסכם לא אחראי". לא הוא עלול להתייחס בהפקרות לאדמות מדינה. אולי הוא יאלץ, סליחה, ייאנס להביא את הנושא למשאל עם, אבל אלו השמאלנים שידחפו אותו לכך. השמאלנים, ממשיכי דרכם של פושעי אוסלו שעשו באדמות הקדושות כבשלהם – מפניהם יגן עלינו החוק המופלא שהגה הביבי.

טוב, לפחות הוא לא לכלך עלינו מאחורי הגב.