לאחר שלוש שנים בשבי החמאס, קשה למצוא מישהו שעוד לא הביע את דעתו על הדרך שבה יש לטפל ב"סוגיית שליט". מנעמ"ת ועד ראש מנהלת הליגה לכדורסל. מלוזון ועד פואד. כולם התבטאו. כולם ביקשו פיתרון. כולם הפצירו.
את הטיעונים השונים ניתן להציב על סקאלה שנעה בין עולם העסקים לעולם הרגשי-הורי. בצד האחד מדברים על מחירים - כמה אסירים שווה חייל? עם דם או בלי דם? לגדה או לעזה? לחזק את חמאס או את פתח? ואילו בצד השני מדברים אל הלב. מדברים על בדידות, על חושך. מבקשים מכל אחד מאיתנו לחשוב כאילו בנו יחידו נמק בשבי החמאס.
עכשיו גם אני רוצה לדבר על גלעד שליט. אמנם את מה שיש לי להגיד כבר אמרו בעבר. אמרו את זה לי כשאני הייתי נער. אך לצערי, בשיח הציבורי היום, לא שמעתי כלל עמדה שאפילו קרובה למה שאמרו לי או מזכירה את עמדתי. גם כאשר נשמעה, נאמרה בחצי פה מבלי להסביר את תפיסת העולם או הרציונאל שעומד מאחוריה. ראיתי נבחרי ציבור רבים, רבים מדי, לא מצליחים לעמוד באומץ מול ילדים בני 18, העומדים בפני גיוס ולהסביר להם למה גלעד שליט עדיין לא איתנו. אז בבקשה, תרשו לי לנסות.
כאשר גלעד שליט התגייס לצבא ההגנה לישראל, הוא הפך לחלק בשרשרת הדורות. הוא הלך למלא את חלקו באמנה החברתית. למה הכוונה? הכוונה היא שנערים בני 18 כמוהו חייבים בגיוס משתי סיבות עיקריות: 1) על מנת להגן על אחיהם האזרחים, שעשו את אותה פעולה בדיוק בגיל 18 ושמרו עליו ועל חבריו, בזמן שהם נולדו, הלכו לגן ולבית הספר, צמחו ורכשו השכלה. עכשיו אותם חיילים לשעבר (או בקיצור, מילואימניקים), השתחררו מהצבא ורוצים להמשיך בחייהם בבטחה - להקים משפחה, ללמוד באוניברסיטה, להתפרנס ולנהל אורח חיים דמוקרטי. הם ראויים לכך שיהיה מי שיגן בגופו על זכותם לעשות זאת. 2) על מנת לשמור על אחיהם הצעירים, שיוכלו לגדול בבטחה בדיוק כמותם. ללמוד, למרוד, לאהוב...
מדוע אנו צריכים את ההגנה הזו? לצערי בשכונה שלנו, המכונה המזרח התיכון, יש הרבה מאוד אנשים שלא מקבלים את אורח החיים שלנו, או אפילו את עצם קיומנו כאן. אני מאמין, ואני מודע לכך שיש כאלו שלא יסכימו איתי, כי ללא צבא חזק וללא אפשרות פיזית להגן על עצמנו ועל אורח חיינו - מדינת ישראל תימחק מעל פני המפה. החירויות מהן אנו נהנים והחיים בכלל כפי שאנו מכירים אותם, מהרמה הכי פרטית ועד לרמה הלאומית - יחדלו מלהתקיים.
למה זה רע? גם כאן יש כאלו שלא חושבים כמוני, אבל להם אני תמיד אוהב להזכיר, שבכל אחת מהמדינות הגובלות בישראל ובכללן, לצורך העניין, גם ברשות הפלסטינית, מי שמותח ביקורת גלויה על הממשל, לרוב מסכן את צווארו. אנחנו חיים בדמוקרטיה. דמוקרטיה פגומה? יכול להיות. יש עוד הרבה מה לתקן? בטוח. אבל בכל וריאציה אפשרית, אני מעדיף אותה על פני המשטרים האחרים באזור. רק במערכת דמוקרטית אפשר להשפיע, לשפר ולשדרג. רק כאן אפשר להביע דעה באופן גלוי, גם כשהיא נוגדת לחלוטין את השקפת העולם של הרוב. יש לנו חופש תנועה וחופש מחשבה, חופש מידע וחופש בחירה. על כל אחד מהדברים שכתבתי יש אינספור ציניקנים שיגידו כי אני חי באשליה. אין לי בעיה עם זה. עצם העובדה שהם יכולים להגיד לי את זה, או בכלל להיות מודעים לכל אותם דברים, שכביכול כובלים אותם - מעידה על צדקת דברי.
אבל לכל זה יש מחיר. צעירים כמו גלעד שליט, שהציבו עצמם בחזית המאבק, ביחידות הקרביות של צה"ל, משלמים אותו. ואני רוצה להגיד לכם - אוי ואבוי לנו אם ראש ממשלה יתנהג כמו אבא לחייל אחד ויחיד שנפל בשבי. לראש ממשלה יש אחריות על עשרות אלפי ילדים ועל עשרות אלפי הורים. אם תמורת גלעד שליט נמכור את נשמתנו לשטן - מה ניתן תמורת החטוף הבא? כאשר מדברים על "עסקאות חילופי שבויים" למיניהן, מה שמטריד אותי זה לא הפחד מפני הרוצחים שישובו לרצוח. גם היום יש מספיק מחבלים שישמחו לבצע פיגועים בישראל והסיבה היחידה לכך שהם לא עושים זאת, היא כי אנו מונעים זאת מהם. החשש שלי הוא מפני המסר שאנו מעבירים לצד השני. הרי הדרך היחידה, הבדוקה, להפסקת החטיפות, היא שלילת המוטיבציה של הצד השני לבצען. באופן זה הצליחה מדינת ישראל להפסיק את תופעת חטיפות המטוסים בשנות ה-70. ההנהגה דאז העדיפה להסתכן במבצע בלתי אפשרי כמעט, שעלול היה להסתיים בקטסטרופה נוראית, רק כדי להבהיר שהיא לא תנהל משא ומתן עם טרוריסטים. אני חושב שאחרי מבצע אנטבה כבר היה ברור לכל בר דעת, ששום דבר לא יגרום לנו להתמקח על חטופים. איך נפגע במוטיבציה שלהם לחטוף חיילים, אם אנו ממשיכים להעביר להם את המסר שהשיטה עובדת? אל מול אוהל המחאה של משפחת שליט, לא היו צריכים לשבת רק ההורים השכולים, אלא כל מי שיש לו ילד או ילדה שמשרת או ישרת בעתיד בצבא. הדאגה המופרזת לחייל חטוף אחד, הופכת להפקרת ביטחונם של כל החיילים, בהווה ובעתיד.
אין לי כל כוונה להתכחש למחויבות שלנו כלפי חיילינו. עלינו לעשות כל מה שביכולתנו על מנת להחזירו, בכוח או כחלק מהסכם. אבל קודם כל צריך להבין, כי זהו תפקידו של החייל. להיות חוצץ בין האוכלוסיה האזרחית ובין אלו השואפים לפגוע בה ובערכיה. רוב רובם של החיילים חוזר הביתה בשלום, אך יש כאלו שלא. מי שלא מוכן לקחת את הסיכון הזה ולתרום את חלקו, איננו ממלא את חובתו - האזרחית והמוסרית - ומסכן את המשך קיומה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית. לא פחות ולא יותר. אלטרנטיבות, כגון שירות לאומי, תמיד ראוי שיהיו, למי שאוביקטיבית איננו מסוגל לשרת בצבא, אך לתפיסתי, כל עוד לא השכלנו להגיע לשלום עם שכנינו, יצטרכו הרוב המכריע של בני ובנות ה 18 להמשיך ולהתגייס לצבא.
אני מאוד מקווה שגלעד עוד יחזור לחיק משפחתו בריא ושלם, אך יותר מכך הייתי רוצה לראות מנהיגות, המתנהלת באופן אחראי כדי למנוע את החטיפה הבאה.
את הטיעונים השונים ניתן להציב על סקאלה שנעה בין עולם העסקים לעולם הרגשי-הורי. בצד האחד מדברים על מחירים - כמה אסירים שווה חייל? עם דם או בלי דם? לגדה או לעזה? לחזק את חמאס או את פתח? ואילו בצד השני מדברים אל הלב. מדברים על בדידות, על חושך. מבקשים מכל אחד מאיתנו לחשוב כאילו בנו יחידו נמק בשבי החמאס.
עכשיו גם אני רוצה לדבר על גלעד שליט. אמנם את מה שיש לי להגיד כבר אמרו בעבר. אמרו את זה לי כשאני הייתי נער. אך לצערי, בשיח הציבורי היום, לא שמעתי כלל עמדה שאפילו קרובה למה שאמרו לי או מזכירה את עמדתי. גם כאשר נשמעה, נאמרה בחצי פה מבלי להסביר את תפיסת העולם או הרציונאל שעומד מאחוריה. ראיתי נבחרי ציבור רבים, רבים מדי, לא מצליחים לעמוד באומץ מול ילדים בני 18, העומדים בפני גיוס ולהסביר להם למה גלעד שליט עדיין לא איתנו. אז בבקשה, תרשו לי לנסות.
כאשר גלעד שליט התגייס לצבא ההגנה לישראל, הוא הפך לחלק בשרשרת הדורות. הוא הלך למלא את חלקו באמנה החברתית. למה הכוונה? הכוונה היא שנערים בני 18 כמוהו חייבים בגיוס משתי סיבות עיקריות: 1) על מנת להגן על אחיהם האזרחים, שעשו את אותה פעולה בדיוק בגיל 18 ושמרו עליו ועל חבריו, בזמן שהם נולדו, הלכו לגן ולבית הספר, צמחו ורכשו השכלה. עכשיו אותם חיילים לשעבר (או בקיצור, מילואימניקים), השתחררו מהצבא ורוצים להמשיך בחייהם בבטחה - להקים משפחה, ללמוד באוניברסיטה, להתפרנס ולנהל אורח חיים דמוקרטי. הם ראויים לכך שיהיה מי שיגן בגופו על זכותם לעשות זאת. 2) על מנת לשמור על אחיהם הצעירים, שיוכלו לגדול בבטחה בדיוק כמותם. ללמוד, למרוד, לאהוב...
מדוע אנו צריכים את ההגנה הזו? לצערי בשכונה שלנו, המכונה המזרח התיכון, יש הרבה מאוד אנשים שלא מקבלים את אורח החיים שלנו, או אפילו את עצם קיומנו כאן. אני מאמין, ואני מודע לכך שיש כאלו שלא יסכימו איתי, כי ללא צבא חזק וללא אפשרות פיזית להגן על עצמנו ועל אורח חיינו - מדינת ישראל תימחק מעל פני המפה. החירויות מהן אנו נהנים והחיים בכלל כפי שאנו מכירים אותם, מהרמה הכי פרטית ועד לרמה הלאומית - יחדלו מלהתקיים.
למה זה רע? גם כאן יש כאלו שלא חושבים כמוני, אבל להם אני תמיד אוהב להזכיר, שבכל אחת מהמדינות הגובלות בישראל ובכללן, לצורך העניין, גם ברשות הפלסטינית, מי שמותח ביקורת גלויה על הממשל, לרוב מסכן את צווארו. אנחנו חיים בדמוקרטיה. דמוקרטיה פגומה? יכול להיות. יש עוד הרבה מה לתקן? בטוח. אבל בכל וריאציה אפשרית, אני מעדיף אותה על פני המשטרים האחרים באזור. רק במערכת דמוקרטית אפשר להשפיע, לשפר ולשדרג. רק כאן אפשר להביע דעה באופן גלוי, גם כשהיא נוגדת לחלוטין את השקפת העולם של הרוב. יש לנו חופש תנועה וחופש מחשבה, חופש מידע וחופש בחירה. על כל אחד מהדברים שכתבתי יש אינספור ציניקנים שיגידו כי אני חי באשליה. אין לי בעיה עם זה. עצם העובדה שהם יכולים להגיד לי את זה, או בכלל להיות מודעים לכל אותם דברים, שכביכול כובלים אותם - מעידה על צדקת דברי.
אבל לכל זה יש מחיר. צעירים כמו גלעד שליט, שהציבו עצמם בחזית המאבק, ביחידות הקרביות של צה"ל, משלמים אותו. ואני רוצה להגיד לכם - אוי ואבוי לנו אם ראש ממשלה יתנהג כמו אבא לחייל אחד ויחיד שנפל בשבי. לראש ממשלה יש אחריות על עשרות אלפי ילדים ועל עשרות אלפי הורים. אם תמורת גלעד שליט נמכור את נשמתנו לשטן - מה ניתן תמורת החטוף הבא? כאשר מדברים על "עסקאות חילופי שבויים" למיניהן, מה שמטריד אותי זה לא הפחד מפני הרוצחים שישובו לרצוח. גם היום יש מספיק מחבלים שישמחו לבצע פיגועים בישראל והסיבה היחידה לכך שהם לא עושים זאת, היא כי אנו מונעים זאת מהם. החשש שלי הוא מפני המסר שאנו מעבירים לצד השני. הרי הדרך היחידה, הבדוקה, להפסקת החטיפות, היא שלילת המוטיבציה של הצד השני לבצען. באופן זה הצליחה מדינת ישראל להפסיק את תופעת חטיפות המטוסים בשנות ה-70. ההנהגה דאז העדיפה להסתכן במבצע בלתי אפשרי כמעט, שעלול היה להסתיים בקטסטרופה נוראית, רק כדי להבהיר שהיא לא תנהל משא ומתן עם טרוריסטים. אני חושב שאחרי מבצע אנטבה כבר היה ברור לכל בר דעת, ששום דבר לא יגרום לנו להתמקח על חטופים. איך נפגע במוטיבציה שלהם לחטוף חיילים, אם אנו ממשיכים להעביר להם את המסר שהשיטה עובדת? אל מול אוהל המחאה של משפחת שליט, לא היו צריכים לשבת רק ההורים השכולים, אלא כל מי שיש לו ילד או ילדה שמשרת או ישרת בעתיד בצבא. הדאגה המופרזת לחייל חטוף אחד, הופכת להפקרת ביטחונם של כל החיילים, בהווה ובעתיד.
אין לי כל כוונה להתכחש למחויבות שלנו כלפי חיילינו. עלינו לעשות כל מה שביכולתנו על מנת להחזירו, בכוח או כחלק מהסכם. אבל קודם כל צריך להבין, כי זהו תפקידו של החייל. להיות חוצץ בין האוכלוסיה האזרחית ובין אלו השואפים לפגוע בה ובערכיה. רוב רובם של החיילים חוזר הביתה בשלום, אך יש כאלו שלא. מי שלא מוכן לקחת את הסיכון הזה ולתרום את חלקו, איננו ממלא את חובתו - האזרחית והמוסרית - ומסכן את המשך קיומה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית. לא פחות ולא יותר. אלטרנטיבות, כגון שירות לאומי, תמיד ראוי שיהיו, למי שאוביקטיבית איננו מסוגל לשרת בצבא, אך לתפיסתי, כל עוד לא השכלנו להגיע לשלום עם שכנינו, יצטרכו הרוב המכריע של בני ובנות ה 18 להמשיך ולהתגייס לצבא.
אני מאוד מקווה שגלעד עוד יחזור לחיק משפחתו בריא ושלם, אך יותר מכך הייתי רוצה לראות מנהיגות, המתנהלת באופן אחראי כדי למנוע את החטיפה הבאה.
