יום שני, 7 במרץ 2022

לסגור את יד ושם

"על רקע העניין הגובר ברחבי העולם בשואה ובמשמעותה לא רק לעם היהודי אלא גם במשמעותה האוניברסלית ולנוכח השינויים בדרכי ההנצחה, יד ושם שואף להמשיך ולהנחיל בצורה הרלוונטית ביותר את זיכרון השואה ואת משמעויותיה לדורות העתיד." (מתוך אתר "יד ושם")

כשאתם חושבים על "יד ושם" - אילו אסוציאציות מתעוררות בכם?
האם גם אתם חושבים שזה אמור להיות המגדלור לקדושת החיים? המקום שבו אנו לומדים על זוועות העבר, על מנת לייצר הווה ועתיד טובים יותר עבורנו ועבור ילדינו? המקום שנועד להזכיר לנו שכל בני האדם שווים הם, ללא הבדלי דת גזע ומין? המקום שאמור לזהות תהליכים, להתרעם על גזענות, להשמיע את קולם של הקורבנות, הפליטים - להושיט יד לעזרה כשצריך?
גם ביד ושם חושבים כך. אחרת לא היו טורחים לדבר על "משמעותה האוניברסלית" ועל "משמעויותיה לדורות העתיד".

כשהייתי מפק"צ בבה"ד1 לקחתי את הצוערים לסיור ב"יד ושם". בסוף הסיור שמורה משבצת לזמן עם המפק"צ וזו היתה ההזדמנות שלי להרביץ בהם תורה. פניתי אל הצוער הדרוזי בצוות ושאלתי אותו "איימן, מה למדת מהיום הזה?" והוא ענה, כצפוי, "שחשוב שליהודים ולמדינת ישראל יהיה צבא חזק".
זה לא הוגן, אני יודע. "מה המפק"צ (היהודי) רוצה לשמוע?" הוא ודאי שאל את עצמו. יחסי הכוחות בסיטואציה הזו לא מאפשרים דיון אמיתי, כנה ופתוח.
כמובן שכל הצוערים מיהרו להסכים, אבל כולם טעו. למפק"צ הזה היו רעיונות מוזרים בראש.
"לא איימן, זה לא מה שיד ושם מנסה ללמד אותך. יד ושם בא ללמד אותך את הסכנה שבכוח. את הסכנה בצייתנות עיוורת. פה ראיתם מהי פקודה בלתי חוקית בעליל. פה למדתם שגם כשאתם לובשים מדים - וביתר שאת כשאתם אוחזים בנשק - אסור לכם לאבד צלם אנוש. השואה אמנם קרתה ליהודים באירופה, אבל מחר היא יכולה לקרות שוב לעם אחר ובמקום אחר. הנטל שלנו כיהודים הוא לנסות ולזהות את זה, להתריע בפני זה ואם אפשר למנוע את זה. צבא חזק וגדול אינו חזות הכל. הזיכרון ההיסטורי בכלל וזיכרון השואה בפרט, בא להזכיר לנו שעם כוח גדול באה אחריות גדולה. האחריות שלנו היא להשתמש בכוחנו בזהירות, כמו גם להעמידו לרשות אלה החלשים מאתנו. אם כל מה שנשאר מהשואה, הוא זיכרון קפוא של זוועות, שאין לנו אלא לבכות עליו - לא הייתי טורח להביא אותך הנה. אני מאמין שזיכרון השואה חשוב גם לדרוזים, נוצרים, מוסלמים ולכל אדם באשר הוא אדם. השואה היא התפרצות של תמצית הרוע האנושי, הקיים בעולם תמיד ואל לנו להירדם בשמירה מפניו." 

כמה תמים הייתי.

מאז תקף פוטין את אוקראינה, עלה ארגון יד ושם לכותרות בשלוש הזדמנויות מרכזיות:
1. בתחינה שלא לחסום את הכסף של רומן אברמוביץ' שאמור להיכנס לקופת יד ושם.
2. בגינוי התקיפה על האנדרטה בבאבי יאר.
3. בהסבר מלומד של פרופסור פורת על אכזריותם של האוקראינים כלפי יהודים - מהמאה ה-17 ועד ימינו אנו.

כמה עלוב. כמה שפל. לדיראון עולם ראוי שנזכור, כי על שלושה דברים "יד ושם" עמד:
על הממון, על האנדרטאות ועל ההתקרבנות.

כשמדינת ישראל סגרה שעריה בפני פליטים וביקשה מהם כופר - יד ושם שתק.
כשהעדויות על פשעי מלחמה החלו זורמות מאוקראינה - יד ושם שתק (במקרה הטוב. כאמור, יש גם שטרחו להזכיר שהאוקראינים האלו - הם לא נחמדים).
ובעצם - הכתובת כבר היתה על הקיר. הרי אין זה מתפקידו של סגן הרמטכ"ל לזהות ולהצביע על תהליכים מסוכנים בחברה הישראלית. זה היה תפקידם של קברניטי וחוקרי "יד ושם".
אבל גם אז - הם שתקו.

אז למה צריך את "יד ושם"? מה חשיבותו של מוסד זה?
הנצחת השואה - לשם מה? לעשות כבוד למתים? לא עדיף לתת קיום בכבוד לאלה ששרדו? שעדיין, בנס, חיים פה בינינו?
זיכרון הזוועות? מדוע? כדי לקצר את הדרך לפנקסי הצ'קים של אוליגרכים ושועי עולם?
לאיזו תכלית אוספים החוקרים מידע ומנתחים נתונים? כדי שתהיה לנו סיבה טובה לבכות ביום הזיכרון? ארצנו הקטנה זרועה מצבות, אנדרטאות ובתי עלמין. אנו מוקפים במוות ושכול מכל עבר. זה באמת משנה אם נרצחו 6 מיליון או 7 מיליון? אם היה צדיק אחד בסדום או שניים? בשביל לבכות לא צריך לדעת את כל זה, מספיק שם אחד.

כל טיעון שאי פעם שמעתי, אמרתי והאמנתי בו בכל ליבי על חשיבות "יד ושם", נראה היום ריק מתוכן.
הציניות ניצחה.

אז אני רוצה להתנצל בפניך איימן. בזבזתי את זמנך. "יד ושם" הוא כלי חלול. עגלה ריקה. ביצה של בכי ונהי למטרות שנור ואפילו - למרבה האירוניה והטרגיות - הצדקת עוולות. כן כן, העוולות שאנו עושים ושעושים בשמנו.
"יד ושם" הוא הקושאן שלנו על פוזיציית הקורבן.
לך איימן אין חלק בו.

"על דעת עיני שראו את השכול 
ועמסו זעקות על לבי השחוח 
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור - ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח - עד דור עשירי
עד שוך עלבוני עד כולם עד כולהם
עדי יוכלו כל שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם."
(א.שלונסקי)