אם כל מה שנותר מחזון 'התנועה הקיבוצית' המפואר וערכי תנועת העבודה, היא שאיפה סקטוריאלית למקסם רווחים, אזי אורית נוקד מגשימה אותה במלואה.
אם לשפוט על פי הקולות מבית התנועה הקיבוצית, או לפי עיתונות התנועה - אין ספק כי המכה הכואבת ביותר לחברי המפלגה במחוז באה מכיוונה של אורית נוקד. אילו ידעו 86% מהם, כי קולותיהם ינוצלו על מנת לחזק את אחיזתו של אביגדור ליברמן בממשלה - בוודאי היו שוקלים שנית את הצבעתם. הדבר המדאיג והעצוב ביותר היה לקרוא ולשמוע שוב ושוב ומעל כל במה את "תפיסת העולם" של נציגתנו-לשעבר בבית המחוקקים. עכשיו כבר ברור, כי לה ולחברים המברכים על כך שכעת "תיק החקלאות בידינו!", אין כל עניין בחברה הישראלית. הם פרשו ממנה והוציאו עצמם מן הכלל. רק לעצמם רוצים לדאוג הם, צר עולמם כעולם נמלה. כל המילים היפות אותן כתבה במכתבה המשתפך לחברי התנועה, על כך שפעולתה נובעת מנאמנות ל"ערכים של צדק חברתי, הגנה על הדמוקרטיה, פיתוח ההתיישבות וקידום התהליך המדיני", הן בגדר מס שפתיים ומשמעותן העמוקה כבר מזמן נשכחה מלבה. למי שחי פה בשנתיים האחרונות נותרו שתי אפשרויות – לצחוק או לבכות. בכל 62 שנות קיומה לא היו הפערים החברתיים בישראל גדולים יותר; בכל 62 שנות קיומה לא היתה הדמוקרטיה הישראלית בסכנה מוחשית יותר; ובכל 62 שנות קיומה לא היה גורל ההתיישבות מעורפל יותר מכפי שהוא היום. אסוננו הוא שבזכות אהוד ברק גם מפלגת העבודה חתומה על השפל הזה. בזכותה של אורית נוקד, תמשיך התנועה הקיבוצית להיות מזוהה עם התהומות אליהם עוד נדרדר. אורית מאמינה כי בסיעת העצמאות, שבה ידברו "בקול אחיד וברור" היא תוכל לתפקד טוב יותר ולהמשיך להיות נאמנה לשולחיה. תתכבד נא השרה ותשיב – במה עדיפה את על בני התנועה האחרים, כמו משה יעלון וחיים אורון? לפחות הם זוכרים כי ישנן מטרות גדולות יותר מהם ואפילו, תאמיני או לא – מהתנועה הקיבוצית גופה.
מתי הפכה התנועה הקיבוצית לגרסה מרושלת של ש"ס? האומנם איבדנו רצון להשפיע השפעה ערכית רחבה ועמוקה על החברה בישראל? האם כל מה שנגזר עלינו להתעסק בו זה תקציבים להתיישבות והקלות בהיתרי בניה? אני התנגדתי לכניסה לקואליציה, אך יאמר לזכותם של המצדדים בה, שלא אינטרס צר עמד לנגד עיניהם, אלא מה שהם תפסו כמשימה לאומית - לאזן את ממשלת הימין, לחזק את הביטחון ולקדם את המשא ומתן. הכרעתם של חברי המרכז להיות שותפים בקואליציה לא יכולה להכשיר את כל השרצים כולם. אני רוצה להאמין, כי אילו ידעו חברינו במרכז המפלגה את מחיר הישיבה בקואליציה, קרי, תמיכה בחוק הנאמנות וגירוש זרים, הגדלת ההתנחלויות ותמיכה במסים אשר מביאים את מעמד הביניים לפי פחת – היו רובם ככולם מתנגדים.
בקרוב תמלא שנה לבחירתי כמזכיר המשמרת הצעירה במחוז. במהלך שנה זו חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה וביחד עם ראש המשמרת מיכל בירן, נפגשתי עם כל צעיר וצעירה שעוד היו מוכנים לשמוע על מפלגת העבודה. המסר של הצעירים הוא ברור – אנחנו רוצים ערכים! תראו לנו שיש לכם דרך. שאתם פועלים במשהו להצלת המדינה שחומקת לנו בין האצבעות. שבעוד רגע כבר לא נרצה לגדל בה את ילדינו. אנחנו עוד נשאר פה ונלחם עליה, יסכימו רובם. אנחנו עוד זוכרים איך זה יכול ואמור להראות, אך לילדינו כבר לא יישאר כלום. הם יהיו מיעוט מבוטל ונרדף במדינה שכבר לא תתיימר אפילו להיות דמוקרטית.
עזיבתם של חברי 'העצמאות' התקבלה באופן חד משמעי בברכה בקרב הצעירים. הם חוזרים למפלגה, אבל עדיין על תנאי. ולא – זה ממש לא בגלל שלראשונה מאז קום המדינה אין ייצוג של איש קיבוץ במפלגה. אם תעמיד התנועה מועמד ראוי, אין שום סיבה שלא יתמודד ברשימה הארצית. עכשיו חובת ההוכחה היא עלינו: האם נותר בתנועה שאר-רוח להיענות לאתגר של הצלת המדינה, או שמא נמשיך להסתגר בד' אמות ולדרוש את השריון ש"מגיע לנו" לקידום עניינינו הפרטיקולרים?
