תחקיר מתקיים כאשר אנו רוצים ללמוד משהו מאירוע שקרה בעבר. יכול להיות שזה היה אירוע טוב ואנו מעוניינים לשמר ולשפר אותו וייתכן שזה היה אירוע לא טוב ואנו מעוניינים למנוע את הישנותו. כך או כך, אותי לימדו, שתחקיר מתקיים על מנת שנוכל להחכים ולהתקדם.
בשלב ראשון אנו אוספים את כל העובדות הנראות לנו רלוונטיות לאותו אירוע ומנסים לסדר אותן ברצף כרונולוגי ו/או הגיוני. בשלב השני אנו מנסים להבין מדוע קרה מה שקרה (הסקת מסקנות) ובשלב השלישי אנו מעריכים מה הם הצעדים אשר עלינו לבצע על מנת שמה שהשתבש בעבר לא יחזור על עצמו ומה שהיה טוב ימשיך להתקיים.
כנראה שלזכור את "לקח השואה" זה מאוד חשוב. זה חייב להיות. כל שנה טורחים להזכיר לנו עד כמה זה חשוב שנזכור ולעולם לא נשכח. לא נשכח ולא נסלח. יש רק בעיה אחת - מה הוא הלקח? האם מישהו יודע? מישהו יודע לפחות מה המסקנות מהשואה? במשך שנים לא קיבלתי תשובה מספקת לשאלה מה הוא הלקח מהשואה.
"יד ושם" הוא מוסד הנצחה וככזה הוא מתמחה בכל מה שקשור בהבאת העובדות לידיעתנו. את הסקת המסקנות והפקת הלקחים הוא משאיר בידי הציבור הרחב והחוקרים. בתור מפקד-צוות בבה"ד 1, אהבתי במיוחד את הסיורים ב"יד ושם". חשבתי שזו הזדמנות טובה לברר מה נערים צעירים, בוגרי מערכת החינוך הישראלית וקצינים לעתיד, מבינים מכל הסיפור הזה של השואה. מי יודע, אולי הם למדו לקח מהשואה.
אני לא יודע אם הם אמרו את זה כי זה מה שהם חשבו שאני רציתי לשמוע, או כי לזה הובילו מסקנותיהם, אך התשובות היו לרוב אחידות – השואה מוכיחה, שהעם היהודי צריך שתהיה לו מדינה משלו וצבא חזק שיגן עליה. מתוך כבוד לאותם צוערים אני רק אומר, שלהגיד שזה הלקח מהשואה זה כמו להגיד, שהלקח מהצונאמי בדרום אסיה לפני חמש שנים, הוא לבנות שובר גלים. תראו איזה יופי זה עובד כאן!
הבעיה היא, שבתור לקח מהשואה זה לא ממש תופס. למה? דבר ראשון, רובם המכריע של הפליטים מאירופה, גם כאלו שהגיעו לפה, הבינו מהר מאוד, שבצפון ודרום אמריקה יש מדינות הרבה יותר כדאיות מבחינת התיישבות. דבר שני, היישוב היהודי בארץ כבר היה על המסלול להקמת מדינה עוד לפני עדויות הזוועה משטחי הרייך השלישי וספק אם היה ניתן למנוע זאת. אם כן ניתן לומר - לפעמים השואה היא רק תירוץ. חוץ מזה, האם באמת כל שאיפתנו היא שזה לא יקרה שוב לנו? אף פעם לא אהבתי את תפיסת העולם המתנשאת הגלומה בביטוי "אור לגויים", אבל יש לנו פה הזדמנות לעשות משהו לטובת החברה האנושית כולה, אז מה, לא ננסה?
מסקנות מהשואה
אין טעם לעסוק ביותר משלוש מסקנות בתחקיר אחד, מפאת "תפסת מרובה לא תפסת", לכן בחרתי בשלוש עיקריות לדעתי.
1) הנאצים צברו כוח בדרכם לשלטון על ידי ניצול הדמוקרטיה הוימארית הרעועה. בשם הדמוקרטיה ניתנה להם האפשרות להפיץ את תורתם בחופשיות ולשבת על כיסאות ברייכסטאג. איש לא מצא לנכון לפסול אותם כמפלגה. בסופו של דבר מונה היטלר לתפקיד הקנצלר ע"י הינדנבורג הקשיש, אך אין ספק שאילו היתה המפלגה הנאצית נפסלת מראש על בסיס האידאולוגיה האנטי דמוקרטית שלה זה היה נמנע.
2) אידאולוגיה וכריזמה זה לא מספיק. על מנת לשגשג, היתה צריכה המפלגה הנאצית כר נוח לגידול. העוני שבא בעקבות הגזירות הקשות של מלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי העולמי בסוף שנות ה-20, הביאו גרמנים רבים לסף יאוש. ההשפלה ורמיסת הכבוד הגרמני על-ידי מדינות הברית, דחפו רבים מהם מעבר לסף. הם חיפשו מישהו להאשים ומישהו שיושיע אותם ואת כבודם. את מי להאשים לא היה בעיה למצוא. מדינות הברית הזחוחות לאחר ניצחונן, עשו מאמצים רבים להשפיל ולפורר את המעט שנשאר מגרמניה שלאחר המלחמה. המושיע בא בדמות היטלר, שהציע אשמים נוספים בדמות "האויב שבפנים" – יהודים, מפגרים, הומואים, יריבים פוליטיים ועוד.
3) אסיים במסקנה החשובה לדעתי מבין השלוש, שכן היא מתייחסת לתופעה הרבה יותר נפוצה בתרבות האנושית מהשתיים הקודמות והיא תמיד רלוונטית.
בחוג למדעי המדינה לימדו אותי, שכאשר חוקר כלשהו משתמש במונח "טבע האדם", הוא מתכוון בדרך כלל לאלץ את המתנגדים לדעתו לקבל אותה כאמת מדעית או אקסיומה בלתי ניתנת לערעור. אינני רוצה, אם כן, להיות עד כדי כך נחרץ, אך במשך 27 שנות קיומי נוצר אצלי הרושם שרוב בני האדם הם קסנופובים. לכל חברה יש נטיה לדחות את הזר המאיים על הסטטוס קוו הקיים בה, או המקיים אורחות חיים אשר אינם מובנים לחבריה. פחד זה הוביל במהלך ההיסטוריה האנושית לציד מכשפות, רדיפות דתיות ומעשי טבח מחרידים. תופעה זו היא הבסיס, לדעתי, למשיכה של אנשים מתוסכלים לקבוצות קיצוניות וגזעניות.
לקחים
1) דמוקרטיה חייבת לדעת להגן על עצמה מפני אלה השואפים להחריבה. המסוכנים ביותר מביניהם, הם אלו אשר עושים את הדמוקרטיה קרדום לחפור בה. לכן כל משטר דמוקרטי חייב לבחון היטב כל מפלגה השואפת להיכנס לבית הנבחרים שלו: האם היא דמוקרטית, האם היא מוכנה להכיר בנחיצותו של קיום משטר דמוקרטי, או שמא היא שואפת לנצל את הדמוקרטיה רק עד שתגיע לעמדה, שבה היא תוכל לבטל אותה כליל. כמו כן, משטר דמוקרטי חייב לדעת לשים סייגים גם לאותן חירויות שהוא מקדש. חופש הביטוי, צנעת הפרט, חופש המידע – כל אלו צריכות להתקיים עד לשלב, שבו הן מסכנות את עצם קיומו של המשטר המאפשר אותן.
2) מדינה דמוקרטית חייבת לדאוג לשכבות החלשות והמוחלשות שלה. במילים אחרות, על מנת שנוכל לקיים את שלטון העם עלינו לוודא שהעם מסוגל לשלוט. שהוא מבין את כללי המשחק הדמוקרטים ונהנה מפירותיה של הדמוקרטיה. הסכנה הגדולה ביותר לכל משטר דמוקרטי, היא שהוא פשוט יפסיק למלא את תפקידו ככלי לייצוג כמה שיותר גוונים בחברה בה הוא מתקיים.
3) חינוך לסובלנות ולקבלת האחר מגיל צעיר. הרי מזה הכל מתחיל. ממה שהילדים שומעים בבית, רואים בטלוויזיה ולומדים בבית הספר. הדמוקרטיה המערבית התיימרה מאז ומעולם להיות תפיסת העולם שבה אין הבדלי דת, גזע ומין. כולנו שווים מעצם היותנו בני אדם. משטר דמוקרטי שאינו מקיים תנאי זה לעולם לא יהיה באמת דמוקרטי ותמיד יהיה חשוף לאותן הסכנות שלהן היתה חשופה הדמוקרטיה הוימארית בזמנה.
יש לי וידוי. אני שונא את יום השואה. הוא ממלא אותי תמיד בתחושה של החמצה. תמיד הכעיס אותי לשמוע את כל אותם מלומדים שמתעקשים שהשואה היא שלנו ורק שלנו. היא ייחודית לנו ולא יכולה לקרות לאף עם אחר בשום סיטואציה אחרת. היא אירוע פרטיקולרי חד-פעמי. אין לאף עם אחר זכות להסיק ממנה מסקנות ולהפיק ממנה לקחים. היא קרתה כי העולם אנטישמי, הגרמנים מפלצות, והיטלר היה השטן. עם מסקנות כאלה מעוותות מה הפלא שגדלים כאן דורות שלמים שחושבים שהלקח הוא החרמת גרמניה (או תוצרת גרמנית), הקמת מדינה (עם צבא חזק שישמור עליה) ומסעות לפולין?! מה הפלא שילדים מוסלמים באירופה, לא מבינים למה הם צריכים ללמוד על השואה ומחרימים את שיעורי ההיסטוריה העוסקים בה? מה הפלא שלילדים יהודים אין שום בעיה לצעוק "מוות לערבים" ושבשפת סימנים יהודית-ישראלית אין הבדל בין "ערבי" ל"מסריח"?
אילו רק היינו מנסים באמת ללמוד מהשואה, אילו היינו מוכנים לחלוק את הכאב שבאירוע הטראומתי הזה עם שאר אחינו בני האדם, אני מאמין שהיינו הופכים את האסון הזה לאבן דרך בהיסטוריה האנושית. לא היינו צריכים להלחם נגד מכחישים, כי מי היה רוצה להתכחש לסכנות הטמונות בשנאת חינם? מי לא היה רוצה להיות מוגן מפני שנאה כזו? אם היינו מעבירים את המסר שזה יכול לקרות לכל עם בכל מקום (טורקיה, בוסניה, דארפור, רואנדה, קונגו, סרביה...), אז אולי קורבננו לא היה לשווא.
לצערי, מכוון שאנו כל-כך "מיוחדים", גזרנו על עצמנו להיות שומרי הזכרון. לא לשכוח ולא לסלוח. אבל מה לא לשכוח? - אף אחד לא זוכר. למי לא לסלוח? – מבחינתי – רק לעצמנו.
בשלב ראשון אנו אוספים את כל העובדות הנראות לנו רלוונטיות לאותו אירוע ומנסים לסדר אותן ברצף כרונולוגי ו/או הגיוני. בשלב השני אנו מנסים להבין מדוע קרה מה שקרה (הסקת מסקנות) ובשלב השלישי אנו מעריכים מה הם הצעדים אשר עלינו לבצע על מנת שמה שהשתבש בעבר לא יחזור על עצמו ומה שהיה טוב ימשיך להתקיים.
כנראה שלזכור את "לקח השואה" זה מאוד חשוב. זה חייב להיות. כל שנה טורחים להזכיר לנו עד כמה זה חשוב שנזכור ולעולם לא נשכח. לא נשכח ולא נסלח. יש רק בעיה אחת - מה הוא הלקח? האם מישהו יודע? מישהו יודע לפחות מה המסקנות מהשואה? במשך שנים לא קיבלתי תשובה מספקת לשאלה מה הוא הלקח מהשואה.
"יד ושם" הוא מוסד הנצחה וככזה הוא מתמחה בכל מה שקשור בהבאת העובדות לידיעתנו. את הסקת המסקנות והפקת הלקחים הוא משאיר בידי הציבור הרחב והחוקרים. בתור מפקד-צוות בבה"ד 1, אהבתי במיוחד את הסיורים ב"יד ושם". חשבתי שזו הזדמנות טובה לברר מה נערים צעירים, בוגרי מערכת החינוך הישראלית וקצינים לעתיד, מבינים מכל הסיפור הזה של השואה. מי יודע, אולי הם למדו לקח מהשואה.
אני לא יודע אם הם אמרו את זה כי זה מה שהם חשבו שאני רציתי לשמוע, או כי לזה הובילו מסקנותיהם, אך התשובות היו לרוב אחידות – השואה מוכיחה, שהעם היהודי צריך שתהיה לו מדינה משלו וצבא חזק שיגן עליה. מתוך כבוד לאותם צוערים אני רק אומר, שלהגיד שזה הלקח מהשואה זה כמו להגיד, שהלקח מהצונאמי בדרום אסיה לפני חמש שנים, הוא לבנות שובר גלים. תראו איזה יופי זה עובד כאן!
הבעיה היא, שבתור לקח מהשואה זה לא ממש תופס. למה? דבר ראשון, רובם המכריע של הפליטים מאירופה, גם כאלו שהגיעו לפה, הבינו מהר מאוד, שבצפון ודרום אמריקה יש מדינות הרבה יותר כדאיות מבחינת התיישבות. דבר שני, היישוב היהודי בארץ כבר היה על המסלול להקמת מדינה עוד לפני עדויות הזוועה משטחי הרייך השלישי וספק אם היה ניתן למנוע זאת. אם כן ניתן לומר - לפעמים השואה היא רק תירוץ. חוץ מזה, האם באמת כל שאיפתנו היא שזה לא יקרה שוב לנו? אף פעם לא אהבתי את תפיסת העולם המתנשאת הגלומה בביטוי "אור לגויים", אבל יש לנו פה הזדמנות לעשות משהו לטובת החברה האנושית כולה, אז מה, לא ננסה?
מסקנות מהשואה
אין טעם לעסוק ביותר משלוש מסקנות בתחקיר אחד, מפאת "תפסת מרובה לא תפסת", לכן בחרתי בשלוש עיקריות לדעתי.
1) הנאצים צברו כוח בדרכם לשלטון על ידי ניצול הדמוקרטיה הוימארית הרעועה. בשם הדמוקרטיה ניתנה להם האפשרות להפיץ את תורתם בחופשיות ולשבת על כיסאות ברייכסטאג. איש לא מצא לנכון לפסול אותם כמפלגה. בסופו של דבר מונה היטלר לתפקיד הקנצלר ע"י הינדנבורג הקשיש, אך אין ספק שאילו היתה המפלגה הנאצית נפסלת מראש על בסיס האידאולוגיה האנטי דמוקרטית שלה זה היה נמנע.
2) אידאולוגיה וכריזמה זה לא מספיק. על מנת לשגשג, היתה צריכה המפלגה הנאצית כר נוח לגידול. העוני שבא בעקבות הגזירות הקשות של מלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי העולמי בסוף שנות ה-20, הביאו גרמנים רבים לסף יאוש. ההשפלה ורמיסת הכבוד הגרמני על-ידי מדינות הברית, דחפו רבים מהם מעבר לסף. הם חיפשו מישהו להאשים ומישהו שיושיע אותם ואת כבודם. את מי להאשים לא היה בעיה למצוא. מדינות הברית הזחוחות לאחר ניצחונן, עשו מאמצים רבים להשפיל ולפורר את המעט שנשאר מגרמניה שלאחר המלחמה. המושיע בא בדמות היטלר, שהציע אשמים נוספים בדמות "האויב שבפנים" – יהודים, מפגרים, הומואים, יריבים פוליטיים ועוד.
3) אסיים במסקנה החשובה לדעתי מבין השלוש, שכן היא מתייחסת לתופעה הרבה יותר נפוצה בתרבות האנושית מהשתיים הקודמות והיא תמיד רלוונטית.
בחוג למדעי המדינה לימדו אותי, שכאשר חוקר כלשהו משתמש במונח "טבע האדם", הוא מתכוון בדרך כלל לאלץ את המתנגדים לדעתו לקבל אותה כאמת מדעית או אקסיומה בלתי ניתנת לערעור. אינני רוצה, אם כן, להיות עד כדי כך נחרץ, אך במשך 27 שנות קיומי נוצר אצלי הרושם שרוב בני האדם הם קסנופובים. לכל חברה יש נטיה לדחות את הזר המאיים על הסטטוס קוו הקיים בה, או המקיים אורחות חיים אשר אינם מובנים לחבריה. פחד זה הוביל במהלך ההיסטוריה האנושית לציד מכשפות, רדיפות דתיות ומעשי טבח מחרידים. תופעה זו היא הבסיס, לדעתי, למשיכה של אנשים מתוסכלים לקבוצות קיצוניות וגזעניות.
לקחים
1) דמוקרטיה חייבת לדעת להגן על עצמה מפני אלה השואפים להחריבה. המסוכנים ביותר מביניהם, הם אלו אשר עושים את הדמוקרטיה קרדום לחפור בה. לכן כל משטר דמוקרטי חייב לבחון היטב כל מפלגה השואפת להיכנס לבית הנבחרים שלו: האם היא דמוקרטית, האם היא מוכנה להכיר בנחיצותו של קיום משטר דמוקרטי, או שמא היא שואפת לנצל את הדמוקרטיה רק עד שתגיע לעמדה, שבה היא תוכל לבטל אותה כליל. כמו כן, משטר דמוקרטי חייב לדעת לשים סייגים גם לאותן חירויות שהוא מקדש. חופש הביטוי, צנעת הפרט, חופש המידע – כל אלו צריכות להתקיים עד לשלב, שבו הן מסכנות את עצם קיומו של המשטר המאפשר אותן.
2) מדינה דמוקרטית חייבת לדאוג לשכבות החלשות והמוחלשות שלה. במילים אחרות, על מנת שנוכל לקיים את שלטון העם עלינו לוודא שהעם מסוגל לשלוט. שהוא מבין את כללי המשחק הדמוקרטים ונהנה מפירותיה של הדמוקרטיה. הסכנה הגדולה ביותר לכל משטר דמוקרטי, היא שהוא פשוט יפסיק למלא את תפקידו ככלי לייצוג כמה שיותר גוונים בחברה בה הוא מתקיים.
3) חינוך לסובלנות ולקבלת האחר מגיל צעיר. הרי מזה הכל מתחיל. ממה שהילדים שומעים בבית, רואים בטלוויזיה ולומדים בבית הספר. הדמוקרטיה המערבית התיימרה מאז ומעולם להיות תפיסת העולם שבה אין הבדלי דת, גזע ומין. כולנו שווים מעצם היותנו בני אדם. משטר דמוקרטי שאינו מקיים תנאי זה לעולם לא יהיה באמת דמוקרטי ותמיד יהיה חשוף לאותן הסכנות שלהן היתה חשופה הדמוקרטיה הוימארית בזמנה.
יש לי וידוי. אני שונא את יום השואה. הוא ממלא אותי תמיד בתחושה של החמצה. תמיד הכעיס אותי לשמוע את כל אותם מלומדים שמתעקשים שהשואה היא שלנו ורק שלנו. היא ייחודית לנו ולא יכולה לקרות לאף עם אחר בשום סיטואציה אחרת. היא אירוע פרטיקולרי חד-פעמי. אין לאף עם אחר זכות להסיק ממנה מסקנות ולהפיק ממנה לקחים. היא קרתה כי העולם אנטישמי, הגרמנים מפלצות, והיטלר היה השטן. עם מסקנות כאלה מעוותות מה הפלא שגדלים כאן דורות שלמים שחושבים שהלקח הוא החרמת גרמניה (או תוצרת גרמנית), הקמת מדינה (עם צבא חזק שישמור עליה) ומסעות לפולין?! מה הפלא שילדים מוסלמים באירופה, לא מבינים למה הם צריכים ללמוד על השואה ומחרימים את שיעורי ההיסטוריה העוסקים בה? מה הפלא שלילדים יהודים אין שום בעיה לצעוק "מוות לערבים" ושבשפת סימנים יהודית-ישראלית אין הבדל בין "ערבי" ל"מסריח"?
אילו רק היינו מנסים באמת ללמוד מהשואה, אילו היינו מוכנים לחלוק את הכאב שבאירוע הטראומתי הזה עם שאר אחינו בני האדם, אני מאמין שהיינו הופכים את האסון הזה לאבן דרך בהיסטוריה האנושית. לא היינו צריכים להלחם נגד מכחישים, כי מי היה רוצה להתכחש לסכנות הטמונות בשנאת חינם? מי לא היה רוצה להיות מוגן מפני שנאה כזו? אם היינו מעבירים את המסר שזה יכול לקרות לכל עם בכל מקום (טורקיה, בוסניה, דארפור, רואנדה, קונגו, סרביה...), אז אולי קורבננו לא היה לשווא.
לצערי, מכוון שאנו כל-כך "מיוחדים", גזרנו על עצמנו להיות שומרי הזכרון. לא לשכוח ולא לסלוח. אבל מה לא לשכוח? - אף אחד לא זוכר. למי לא לסלוח? – מבחינתי – רק לעצמנו.
