הסופר-טנקר כמשל

אני יודע מה אתם חושבים - אם נשמע עוד פעם אחת את צמד המילים "סופר-טנקר", אפילו "כמשל" - נקיא. כי באמת כמה אפשר? מהרגע שהגיח לחיינו לא הפסקנו לשמוע עליו בכל מקום. ראש הממשלה התפאר בגילוי מעל כל במה והתקשורת הישראלית רצה אחריו כמו עדרי ה"גרופיות" של הביטלס בימיהם הגדולים. הסופר-טנקר המריא, הסופר-טנקר נחת, הסופר-טנקר מתודלק, הסופר-טנקר יוצא לגיחה. שובר השיוויון, החלוץ המרכזי, משיח בן-דוד - ממש עגל זהב מודרני, שבנה לנו ביבי כדי שיהיה לנו למה לסגוד בזמן שמשה, אפעס, מתמהמה.
לא ארצה להכביד עליכם. גם אני סלדתי סלידה עזה ממסע היח"צנות המיותר הזה, ששבר את שיאי הציניות אפילו של "ה"ביבי הגדול. אבל גם כאן יש מסר סמוי שחשוב להתעכב עליו, כי הוא מספק לנו תובנה חשובה על החברה בה אנו חיים בכלל ועל ראש ממשלתנו בפרט. מסר חשוב בנוגע להבדלים הבסיסיים בין הפרטי לציבורי.
נתחיל מהעובדות: אור ליום שישי, ה-3.12, הגיעו לארץ מטוסי הכיבוי היוונים.  בשבת בבוקר כבר הגיעו הרוסים לזירה עם מטוסי האליושיין 76 וה-200B, שיכלו להפוך לאטרקציות בעצמם, אלמלא הודיע ראש הממשלה בצהרי אותו היום על גילוי אתם-יודעים-מי. ההוא, שאת-שמו-לא-נאמר-יותר-לעולם, נכנס לפעולה רק ביום ראשון בסביבות 10:00.
ועכשיו למבחן האמתי - מה טוב יותר? בחרתי מספר מוקדים לבחינה והצבתי זה מול זה בפינה לשיפוטכם. אתם תחליטו.
הציבורי
1) ההתייצבות - מסתבר שבמצבי חירום ניתן להתגבר על הרבה מכשולים - על המשט הטורקי, ההקפאה של ההקפאה ואפילו על ויקיליקס. יש משהו באמת מרגש באנשים שמתגייסים, בצו ממשלתם, לסייע לזרים מעבר לים. באותו הזמן אף אחד לא שמע בכלל על חברת "ירוק-עד" והבואינג המוסב שלה וסביר להניח שהיא לא שמעה על הצרות שלנו.
2) היעילות - היוונים נחתו בארץ ללא רעש וצלצולים ובתוך שעות ספורות החלו הטייסים לעבוד ללא לאות לכיבוי השרפה. אחת התמונות הבולטות מהיום השני לשרפה היתה של מטוסים באדום-צהוב מטזזים מהים לכרמל ובחזרה במעגל אינסופי. גם הרוסים לא נזקקו ליותר מדי יחסי ציבור. שמענו על "מטוס הכיבוי הגדול בעולם", אבל ראש הממשלה והתקשורת הסתפקו בעיקר במבט מרחוק. בין היוונים לרוסים, שמענו שהגיעו לארץ כבאים מבולגריה, מטוסים מאזרביג'אן, מסוק בריטי ועוד רבים וטובים. מישהו ראה אותם? יודע מה בפועל הם עשו בסופו של יום? לא ממש. את מי מעניינים כמה כבאים מסכנים, עובדי ציבור, שבוודאי מרוויחים פחות מיועץ תקשורת ממוצע? צדי צרפתי היה אומר: "זה לא מפיל אותי, זה ליד...".
3) הערך המוסף - לכל אסון לאומי יש מוצאי אסון לאומי. השאלה היא עם מה אתה נשאר? איזה מתוק יכול לצאת מהעז הזה? אז הטורקים מדברים על התפייסות, היוונים ביקרו ב"יד ושם" וראינו שגם השד הפלסטיני ממזרח, אולי לא כל כך נורא כמו שחשבנו. אלו לא דברים של מה בכך. לא בכדי כמעט לכל תרבות אנושית שאני מכיר יש פתגם שאומר כי חבר נמדד בעת צרה. זה אולי ישמע נורא מיליטריסטי מצדי, אבל כן - לדבק של אחוות לוחמים אין הרבה מתחרים. אנשים שמסכנים את חייהם זה לצד זה, חזקה עליהם שיפתחו רגשות חיבה והערכה הדדיים. וכשנוצרת קרבה בין בודדים, הדרך לקרבה בין עמים מתקצרת. 
הפרטי
1) ההתייצבות - אז במגזר הפרטי להתייצבות יש מחיר. מה המחיר? זה תלוי - עד כמה דחופה לך ההתייצבות? אנשי עסקים הם לא פראיירים. הם לא עובדי ציבור מטומטמים שהולכים "כי אמרו להם". מה, הם לא יודעים שביבי יהיה מוכן לשלם כל מחיר על מנת להציל את תדמיתו הבוערת? דמיינו לעצמכם עולם קפיטליסטי "טהור", כזה שהכל בו מופרט. חשבתם ש-3,000,000 ש"ח זה סכום מופרך לשתי גיחות? תחשבו שוב. איזה מזל שברוב העולם עדיין יש לשלטון יכולת הפעלה של גוף ציבורי לכיבוי אש, שהרי אם לא, היה צריך ביבי לגייס עוד כמה אנשים שישבו על "גוגל" ויעשו טלפונים.
2) היעילות - בתקשורת מיהרו לקשור לו כתרים ולהכתיר אותו כמוביל הניצחון על האש. האמנם? בשטח תהו רבים, אם בכלל עוד צריך אותו. כשיצא לגיחתו הראשונה דיווח תא"ל ע' מסיפונו כי "רואים מעט מאוד, אם בכלל, אש אמתית שבוערת". אבל עזבו את זה, הוא היחיד שיכול לעבוד בלילה! זה בוודאי מצדיק מסיבת עיתונאים עם ראש הממשלה, שבאותה הזדמנות גם יזכיר לנו כמה יפה הוא מדבר אנגלית ("This seventy-six thousand liters?" dramatic pause "Wow"). אחר כך בשקט, בצד, ילחשו לו שזה לא מדויק ובכלל - עדיף שלא יאמין לפרסומות.
3) ערך מוסף - זה קל. המטוס הזה הוא פשוט גדול יותר. תראו את זה! גדול יותר משל הרוסים, גדול יותר משל היוונים. גדול... עבה... חזק... בדיוק מה שביבי צריך - כלי גדול ומרשים שישכיח מלב-כל את האימפוטנציה הנוראה שאפיינה את התנהלותו עד לאסון הזה. את חוסר ההובלה, חוסר המנהיגות, הייבוש, הדלדול. הכל יעלם. ממסכי הטלוויזיה ומעל גלי האתר כל מה ששמענו זה "גדול יותר...גדול יותר...גדול יותר".
 ולתוצאות
"וכל-העם רואים את-הקולות ואת-הלפידים ואת קול השופר ואת-ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק (אבל עם עדשות זום משהו בן-זונה)". ככה ביבי היה רוצה אותנו - מפוחדים, מבוהלים ונוחים להשפעה. במצב כזה באמת כל מה שצריך זה עגל זהב מעופף אחד ולהכריז על יום אבל לאומי. כמה שירים עם מוטיב של אש, כמה קטעי קריאה על גבורת הכבאים וסגרנו עניין. אבל מה לעשות שפה זה לא ספר שמות וביבי הוא לא משה. עלינו לא עובדת הפירוטכניקה הזו. הכבאים היו שם על הכרמל למרות התנהלות הממשלה בראשותך ולא בזכותה. עזוב אותנו מעוד יום אבל ריק מתוכן ומהפנטזיות שלך על טייסת כיבוי. למשלם המסים הישראלי נמאס ששופכים את הכסף שלו בחובבנות, תוך כדי העלבת האינטליגנציה שלו. אני בטוח שהוא מוכן, לעומת זאת, להשקיע את הכסף בבסיס - בתנאי ההעסקה של הכבאים עצמם ובציוד אתו הם יוצאים להלחם באש, כל אש, לא רק "מגה-שריפה" פוטוגנית כזו כמו שאתה אוהב. נסה את זה, לפני שאתה רץ לקנות מטוסים כאילו הם הפתרון לשרפה בבית דירות ישראלי סטנדרטי. אז כן ביבי, אנחנו יודעים שנורא רצית לצאת הגיבור. אבל בינינו למה ציפית? עם כזה גדול אתה תזיין אותנו ולא נרגיש?!

מלכת הלבבות

"יש הרבה מסקנות שצריך להסיק כתוצאה מהאירוע הזה ואני משערת שהגורמים הנכונים יידעו להסיק אותן, אבל אנו המחוקקים צריכים לתת את הדעת על החמרת עונשי מציתי יערות ולהעמידם בדרגת העבירות החמורות ביותר - בגידה במדינה וניסיון לרצח עם. מציתי יערות צריכים לשבת בכלא כל חייהם ולאבד את זכותם לאזרחות. מציתים למיניהם, גם כאלה שגרמו נזק קטן בלבד וגם כאלה שניסיונם לא עלה יפה - צריכים להישפט על הרג עצים כאילו היה זה רצח אנשים ועלינו חברי הכנסת למצוא את הדרך להפוך את זה לחקיקה". (אנסטסיה מיכאלי, ח"כ, מקום 9 ברשימת ישראל ביתנו).


קראו בבקשה שוב את דבריה של חברת הכנסת מיכאלי. אלמלא היו הדברים נאמרים על ידי חברת כנסת בוודאי היינו צוחקים. אך מאחר והדוברת יושבת בבית המחוקקים של מדינת ישראל, אסור לנו לתת לה להנות מהספק. אנו חייבים לקחת את דבריה בשיא הרצינות. לצערי, מעטים מאוד (אם בכלל) עשו זאת ואיש לא יזכור דברים אלו בבחירות הבאות. מעל במה צנועה זו אנסה לגרום לכם להבחין בסכנה הטמונה מתחת לחזותה התמימה של חברת הכנסת מיכאלי. אם אצליח - אבקשכם להפיץ זאת לכל חבריכם. מצד שני, אם באמת אצליח תהיה בקשה זו מיותרת.
יש הרבה מסקנות שצריך להסיק מדבריה של מיכאלי. אלו לדעתי המרכזיות שבהן:


שטחיות
למרות שהיא מודה שאין ביכולתה להסיק מסקנות מהאירוע, היא ממהרת להפיק לקחים. במילים אחרות - למרות שאין לה מושג מדוע קרה מה שקרה, היא כבר יודעת מה צריך לעשות על מנת למנוע את הישנות המקרה. את הפתרון היא לקחה, באופן לא מפתיע, מאליסה בארץ הפלאות: "לערוף את ראשם!", היא מצווה. ממש כמו מלכת הלבבות, לאנסטסיה מיכאלי אין סבלנות לחקירות ארוכות ומסורבלות, אין לה פנאי לחשוב על סיבות ותוצאות, אבל יותר מכל, כמו בעולמה של המלכה ההיא, גם בעולמה של מלכת הלבבות המקומית שלנו, אין צורך לחשוב על ההשלכות. אינני יודע מה עשית בל"ג בעומר האחרון, חברת הכנסת מיכאלי, אבל ארשה לעצמי להניח כי עסקת ברצח עצים ביחד עם שבעת ילדיך. ובכלל, למה ללכת רחוק? הרי כל מנגליסט ישראלי מצוי הוא מצית יערות בפוטנציה וגם אם לא, הרי מבחינתה מספיק "ניסיון שלא עלה יפה" או "נזק קטן" כדי להצדיק שלילת אזרחות ומאסר עולם. ומה זה ניסיון שלא עלה יפה? גחלים של מנגל ביום העצמאות שהושארו ללא השגחה ובנס לא גרמו לאסון, נחשב? וניר טואלט שהוצת במהלך טיול שנתי וגרם למותם של כמה שיחים בודדים במדבר יהודה? אם מישהו מביניכם קורא שורות אלה ועדיין לא מבין שבכל רגע נתון האצבע המאשימה יכולה להצביע עליו - זה כנראה בגלל שכבר הספקתם ללמוד דבר אחד או שניים על חברת הכנסת מיכאלי. אני לא מדבר על קרייריסטיות או פוריות. אני מדבר על -


גזענות
לאור התבטאויותיה בעבר, כמו למשל נגד הזמר קובי אוז, ניתן להניח כי בעודה קוצפת על המציתים וזוממת כבר לשלול את אזרחותם, היא לא חשבה לרגע על החבר'ה האלה. היא הניחה כמובן שמדובר בערבים. הרי מי עוד מסוגל לבצע פשע נתעב שכזה? מה נעשה אם יתברר שחלילה מדובר ביהודים? שאלה זו כתבתי גם על דף הפייסבוק שלה ביום שני. עדיין לא קיבלתי תשובה. מה שבטוח - שלילת אזרחות, בגידה במדינה ורצח עם, אלה פשעים השמורים בלקסיקון של מיכאלי רק לערבים. עוד דבר שלא לקחה מיכאלי בחשבון, הוא שתושבי עוספיה (החשודים המידיים בהצתה) הם בכלל דרוזים - ממש כמו מספר 12 באותה מפלגה אליה היא משתייכת. אבל למה להתעסק בקטנות? מבחינתה קובי אוז, חמאד עמר ואיסמעיל הניה - כולם אותו דבר. וזה כבר לא רק גזענות. זה ללא ספק -


טיפשות
נורא רציתי לכתוב "בורות", אבל פשוט לא יכולתי. וכדי שלא יעשו לי פה "אלי ישי", חשוב לי להבהיר - זה לא בגלל שהיא בלונדינית ולא בגלל שהיא עלתה מרוסיה. לא בגלל שהיא אישה ולא בגלל, שגם אחרי שמונה לידות, היא עוד נראית כמו נערה בתיכון. זה אפילו לא בגלל שהיא לא מבחינה בין ערבים, דרוזים ומזרחיים - זה פשוט בגלל שאין לי שום דרך אחרת להתמודד עם אמירה כגון "צריכים להישפט על הרג עצים כאילו היה זה רצח אנשים". אם את באמת כזו רגישה לחיי אדם, אז למה שלא תלכי לשדה הקרב האמיתי - הכבישים? 22 בני אדם נהרגו בתאונות דרכים בנובמבר. 33 באוקטובר. השנה נהרגו בכבישים כבר למעלה מ-350 בני אדם. זה לא מזכיר לך מלחמה? זה לא חיים שנהרסו? איפה את מותחת את הגבול - במה שמצטלם יפה? למה שלא נשלול אזרחות לכל מי שגורם לתאונת דרכים? או לא מציית לתמרור עצור? הרי זה פועל על פי אותו הגיון מעוות אותו היטבת לנסח בהכרזת המלחמה שלך על המציתים. הבעיה כנראה טמונה בכך, שגם יהודים מבצעים עבירות תנועה. אבל יכול להיות שאני טועה. יכול להיות שזה פחות חשוב לך כי בכבישים לא נהרגים עצים.
אבל לא בגלל זה כתבתי לכם היום. אנסטסיה מיכאלי היא רק דוגמא. הבעיה האמתית היא -


ישראל ביתנו
יותר מדי אנשים שאני מכיר הצביעו למפלגה הזו. כל אחד מסיבותיו. חלק בגלל חילופי השטחים, חלק בגלל חוק הנאמנות ואחדים בגלל ברית הזוגיות. הרוב הצביעו בגלל ליברמן ושליטתו בשפה הערבית. זה מה שהבטיחו להם - שליברמן יטפל בערבים.
מעבר לחוסר ההסכמה האידאולוגית (בלשון המעטה) שיש לי עם רעיונותיו של ליברמן, ניסיתי להסביר לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, על המדרון החלקלק אליו דוחפת ישראל ביתנו את מדינת ישראל. עד היום התייחסו מצביעי ליברמן לדברי אלה בביטול. עכשיו הגיעה חברת הכנסת מיכאלי והדגימה בדרכה הבוטה והאגרסיבית עד כמה צדקתי. בנוסף ל"לא נאמנים", דוחה "חוג אזרחות ישראל" מקרבו גם את המציתים או המציתים בכוח. אני משוכנע כי הרשימה לא תיעצר פה. מתחת למילים כמו "נאמנות", "יהדות" ו"אזרחות", מסתתרת השקפת עולם פאשיסטית, לא פחות. האמת הכואבת היא, שכל עוד ישראל ביתנו מתחזקת, ניצב כל אחד מאיתנו בפני סכנה אמיתית לשלילת אזרחותו.


באתר של 'ישראל ביתנו', בו פורסמו דברי ההבל של מיכאלי בגאון תחת הכותרת "חשוב!", ישנו סרטון קצר מתוך ערוץ הכנסת. בין היתר אומרת שם מיכאלי כי בכוונתה לדאוג לחינוך ולזכויות ילדינו. אני מאמין כי ביום השואה היא תלמד אותם את הציטוט המפורסם של מרטין נימלר. הרשו לי לשחוק אותו עוד טיפה ולהתאימו לימינו:
"כשרצו לשלול את האזרחות לערבים, שמחתי כי לא הייתי ערבי.
כשרצו לשלול את זכויותיהם של מציתי היערות, שתקתי כי מגיע להם!
כשהחלו לשלול את זכויותיהם של נהגים עבריינים, שתקתי כי גם לי יש כמה דו"חות בארון; ואז כששללו את אזרחותי בגלל שהבלוג שלי העיד על חוסר נאמנות - כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני".

"דרוש מגלה קירות"

האמת היא, שמרגע שפרצה האש, כבר לא ממש היה מה לעשות.
גם אם ביום חמישי היו מזרימים תקציבי עתק לשירותי הכבאות ורוכשים מטוסים חדישים וכבאיות משוכללות ומאשרים פה אחד העלאת משכורות ל-20 אלף ש"ח לכל כבאי זוטר. כל זה לא היה מציל את הסוהרים שבאוטובוס, את הכבאים בעבודתם ואת קציני המשטרה במכוניותיהם. כי האמת היא, שאת כל זה היה צריך לעשות מזמן. עכשיו - מסתדרים עם מה שיש ומקווים לטוב. כמו תמיד. באופן אירוני נקראת שיטת התנהלות זו "כיבוי שרפות". ואולי זה הזמן לשנות את המונח השחוק, מאחר וברור היום יותר מתמיד כי גם שרפות לא ניתן לכבות ללא ראיית הנולד ובהתנהלות רשלנית.
הלהבות בכרמל עדיין צובעות את השמיים בכתום וכבר רצים כולם להאשים ולסנוט ולהצביע שוב ושוב על הכתובת שהייתה על הקיר. אלו שרואים עצמם כמועמדים לתפקיד ראשי בוועדת החקירה הבאה עלינו לטובה, כבר שוטחים את גרסתם לכל דכפין ותחת כל עץ רענן, הגם שנשארו מעטים כאלה. כל זה צפוי ונדוש כמו עוד כישלון של נבחרת ישראל בכדורגל. הצורך האנושי הזה לצפות את העבר, לפרש את הפשט ולבעוט בסוס המת, מיותר. הלא ממילא נגזר על כל אותם גופים אשר צריכים לחקור, להסיק מסקנות ולהפיק לקחים, לטחון נושא זה עד דק, אז למה שלא יתעסקו כל השאר בניסיון למנוע את האסון הבא?
התקשורת למשל. פעם "כלב השמירה של הדמוקרטיה" והיום "חתול השמירה של שמנת הרייטינג". מה פשעה סיון רהב-מאיר, שנאלצה לפטפט עצמה לדעת עמוק אל תוך הלילה ביום חמישי, כשהיא ממחזרת כותרות, תמונות ומרואיינים, עד שאפילו היא, הרהוטה כל כך, החלה להפיק משפטים בלי נושא, נשוא או הגיון פנימי? במה חטאו הצופים? מה טעם יש בכל זה? רק כדי לנצח את הערוץ המתחרה? לראות מי ישבר קודם?
או ראש ממשלתנו הנערץ, שחש לזירת הפשע על מנת להזיל דמעה ולחבק את הלוחמים. האמנם סבורים יועציו כי כמה "שיחות מוטיבציה" או צילומים בלעדיים ממסוקו יחזיקו אותו עוד קדנציה? היכן נמתח גבול הציניות שאומר כי זה לא הזמן לעשות פוזות למצלמות? או שבאת לעבוד או שבאת לעשות קמפיין. וקמפיין, אפשר לעשות גם מירושלים בלי להפריע לעבודת הכוחות בשטח, עם המאבטחים שלך וצבא העיתונאים שמכרכר סביבך.
מוטב היה אילו היו מגלים קצת מעוף ופוצחים בהסרת הלוט מעל האסונות העתידים לבוא. מנסים למנוע את מה שעוד ניתן במקום להנציח את מה שכבר אבוד. עכשיו, לדעתי, זה בדיוק הזמן להזכיר לכולם, שאולי "השרפה של כל הזמנים" כבר מאחורינו, אבל "האסון האווירי הנורא" עוד רובץ לפתחנו. נסו לכתוב בגוגל "אסון בנתב"ג" ותראו מה יוצא. עוד כתובת על עוד קיר ברצף ארוך של קירות, שאיכשהו תמיד מסתתרים מעיניה של המנהיגות בישראל. אולי כדאי לפרסם מודעה באתר הכנסת: "דרוש מגלה קירות". ידע בקריאה - חובה, כתיבה - יתרון.
באופן מפתיע, יכלה הנחמה הפרותא להגיע דווקא ממפלגת קדימה. ציפי לבני החליטה להסיר את הצעות האי-אמון בממשלה "בשעה קשה זו". ניחא. אך אילו טובת המדינה באמת הייתה בראש מעייניה, הייתה מנופפת מעל כל במה בדו"ח לפידות,אותו יזם בזמנו מספר שתיים שלה, שר התחבורה לשעבר שאול מופז. אין ספק שאם יש משהו שראוי להתעסק בו "בשעה קשה זו" - זה הדו"ח הזה.
אבל זה לא מה שבאמת מעניין אותה. עדיף להציג סולידריות מזויפת מאשר לנסות וללכת נגד הזרם. חוץ מזה - אף אחד לא אוהב ספויילרים.

משאל עם

שתי שאלות מרכזיות עולות מאישורו של חוק משאל העם: הראשונה – האם זה דמוקרטי או לא דמוקרטי? הלא אם דמוקרטיה היא שלטון העם מה רע בלשאול את העם לדעתו, ואף לאפשר לו להפוך החלטה של נבחריו שלא נראית לו? השנייה – מדוע דווקא בנושא זה יתקיים משאל עם? האם אין החלטות מהותיות וכבדות משקל יותר הראויות לבחינה נוספת של העם?

הדמוקרטיה הייצוגית נשענת על עקרון מאוד בסיסי – מאחר ואין שום אפשרות מעשית שענייני המדינה ינוהלו על ידי כלל הציבור, מסיבות ברורות ומובנות, נאלץ הציבור להפקיד את גורלו בידי קומץ "אנשים נבחרים". מרגע שנבחר אותו קומץ, חובת ההוכחה מוטלת עליו. האם ייצג נאמנה את השקפת העולם שגרמה לנו להציבו בתפקידו? אם כן – יישאר; אם לא – יוחלף.

במגזר הציבורי ישנה הפרדה ברורה בין תפקידים "מקצועיים" לתפקידים "פוליטיים". הפרדה זו גורמת לכך, שרבים מנבחרי הציבור שלנו לא רואים עצמם כבעלי מקצוע. הם לא נזקקים לידע ייחודי, כמו זה של רופא או מוסכניק. הם צריכים לדעת לדבר יפה ולשכנע, להסתובב במקומות הנכונים עם האנשים הנכונים ולהגיד את המשפטים הנכונים לתקשורת. הרי בכל רגע נתון אתה יכול להפוך משר הרווחה לשר הביטחון, אז למה לטרוח? למה ללמוד, לחקור ולהעמיק בנושאים עליהם אתה אמון? בסופו של דבר מה שיקבע את גורלך הוא אהדת הציבור.

חוק משאל העם מעודד השקפה זו. יתרה מכך – הוא מוכיח חד משמעית כי גם ראש הממשלה לא רואה עצמו כבעל מקצוע. אין הוא סבור כי תפקידו לדעת יותר מהאזרח הממוצע לגבי ענייני המדינה ואין הוא סבור כי עליו לקחת החלטות הרות גורל אפילו, רחמנא ליצלן, תוך סיכון אישי גבוה. האם אין זה מתפקידו – תפקיד אותו מממן הציבור דרך אגב, בכספי המיסים שלו – לדעת את הסיכונים וההזדמנויות שבהחזרת השטחים? לדעת מה יקרה בחזית הסורית, הפלסטינית, הלבנונית והאיראנית במקרה שכזה? האם אין זה מחובתו להכיר על בוריין את ההערכות המוסד, השב"כ ואמ"ן, אשר אינן ידועות לציבור הרחב? האם אין בדרישות התפקיד שלו, הדרישה הבסיסית לחזון עתידי למדינת ישראל, אותו היה מעוניין להוביל? אומר לנו היום בנימין נתניהו ואיתו עוד 65 נבחרי ציבור – לא. אין זה מתפקידנו. אנחנו יכולים רק להמליץ לעם מה, לעניות דעתנו, כדאי לעשות. העם הוא זה שיחליט ואחר-כך – שלא יבואו אלינו בטענות. באישורו של חוק משאל העם השבוע בכנסת ישראל, משדרים נבחרינו מסר ברור לעם – להיות חבר כנסת זה לא מקצוע. אנו חברי הכנסת איננו מתיימרים לדעת יותר מכם, אין לנו כוונה להעמיק בפרטים והחשוב מכל – אין לנו כל כוונה להיות מנהיגים.

"חוק משאל העם מונע הסכם לא אחראי", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו, מה שמוביל אותי לשאלה הבאה – מה מונע הפרטות לא אחראיות? מה מונע חוקי אזרחות והגירה גזעניים? מה מונע ניצול ציני ומחפיר של המנדט שניתן לכם על ידי העם? כנראה שבאמת שום דבר. גם בנושאים אלה רצוי כנראה לפנות אל העם שיחליט, כי מי אתם שתקבלו החלטות גורליות כאלה? קטונתם, אומר ביבי. לאט לאט מתחילה לעלות מאליה השאלה המטרידה מכל – אם אינכם יודעים יותר מאיתנו ואם אין לכם פנאי להעמיק בשאלות המדיניות, בהן אתם אמורים להכריע, יותר מכל אזרח אחר – בשביל מה אנחנו צריכים אתכם? אם ראש הממשלה טוען שאתם עלולים לאשר "הסכם לא אחראי" – מה נגיד אנחנו?

ומשהו קטן לסיום – כאשר קלטו המיקרופונים הרגישים של ערוץ 2 לפני 13 שנים  את ביבי לוחש על אוזנו של הרב כדורי כי "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים" הארץ רגשה וגעשה. חלק דיברו על פילוג העם וחלק ניסו להתנצל אבל כולם דיברו על זה. והנה השבוע, כאשר מכריז הוא בביטחון ש"כל הסכם שיביא למשאל עם יזכה לתמיכה רחבה", אף אחד לא עושה עניין. ומה עניין שמיטה להר סיני? עניין - הרי זה לא הוא שעלול להציע "הסכם לא אחראי". לא הוא עלול להתייחס בהפקרות לאדמות מדינה. אולי הוא יאלץ, סליחה, ייאנס להביא את הנושא למשאל עם, אבל אלו השמאלנים שידחפו אותו לכך. השמאלנים, ממשיכי דרכם של פושעי אוסלו שעשו באדמות הקדושות כבשלהם – מפניהם יגן עלינו החוק המופלא שהגה הביבי.

טוב, לפחות הוא לא לכלך עלינו מאחורי הגב.

"השמאל הלאומי"

לפני כשנה וחצי, לקראת הבחירות, פתחתי בלוג לו קראתי "שמאל ציוני- בחיי שיש דבר כזה!" הבלוג פורסם מתוך תקווה להשפיע על מעגל חברים קרוב וקרוב פחות "לעשות את הדבר הנכון". מאז קרו הרבה דברים בזירה הפוליטית, שהרחיקו אותי מהכתיבה. לא בגלל שלא היה לי על מה לכתוב, אלא שכבר פחות היה לי ברור מהו הדבר הנכון לעשות.

כאשר שמעתי לראשונה על "השמאל הלאומי", עוד לפני שקראתי את המניפסט שלהם, הבנתי שכנראה צדקתי לחשוב שזהו שיח שהוזנח בציבוריות  הישראלית וידעתי שאני חייב לשמוע מה יש להם להגיד.

הבלוג הזה נועד למי שקרא את המניפסט של "השמאל הלאומי". הוא נועד גם למי שמתכוון לקרוא את המניפסט של "השמאל הלאומי". יותר מכל הוא נועד למי ששמע על התופעה ולא הבין עדיין מה הולך שם.

אנחנו?

כותבי המניפסט ממליצים לקרוא אותו לאט לאט. לטעום אותו "כמו ממגש מאזטים, טאפס, טאפס". מאחר ואני לא ידעתי מה זה מאזטים וטאפסים לפני שהגעתי לתל-אביב, הם כבר הצליחו לעצבן אותי. התמונה שעלתה לי בראש היא, שהכותבים ישבו למלאכתם משועממים ושבעים אחרי עוד מסיבת קוקטייל. עכשיו הם מסתכלים על עצמם במראה והם עצבניים. הם כועסים לראות איך השמינו. זה הזמן לעשות מעשה! והם עשו. הם כתבו מניפסט שילמד את כולנו מה זה שמאל אמיתי. את התגובה שלי כתבתי בסגנון שלהם. הם בוודאי יאהבו את זה. אתם תקראו עד הסוף כי יש סיכום מפתיע.

1. סלע המחלוקת

סלע המחלוקת ביני לבין השמאל הלאומי נמצא כנראה בהגדרת ה"אנחנו" שלהם. לא יתכן ששמאל, ועל אחת כמה וכמה שמאל לאומי, יגיד שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו על הארץ האהובה שלנו. ומה אם אני ועוד רבים כמוני שמגדירים עצמם שמאלנים, רואים בתנ"ך יצירה ספרותית בלבד? האם נשמטה תחת רגלינו זכותנו המוסרית על הארץ?! זהו טיעון שאבד עליו הכלח. יתרה מכך- הוא משחק לידיהם של כל אלו שבהמשך לקחו בעלות על הציונות. אלו שאתם קוראים להם "דומפה, ולרשטיין, זמביש ושות'". ומה אתם מתפלאים? הלא אם הבעלות שלנו על הארץ היא בעלות דתית, אז מה קשורים החילונים לעזאזל? פנו דרך לשומרי הגחלת. ליהודים האמיתיים. וכמו שאמרתם- המבוכה גדולה. רוצים לחזור אחורה? לפתוח שוב את השאלה אז למה אנחנו כאן? למה לא אוגנדה? ואני שואל- למה לא באמת. אני פטריוט ישראלי לפני הכל. זה שישראל הוקמה בציון, ומכאן שפטריוט ישראלי הוא "ציוני", זה לא אשמתי. מיד אני מסביר.

2. הפרדת הדת מהעם.

אין ספק שהתנ"ך שיחק תפקיד חשוב ביצירת ושימור העם היהודי. ללא התנ"ך והכמיהה לציון כנראה שלא היה היום עם יהודי. עם זאת, מרגע שחזר העם הגולה לציון הוא עבר מטמורפוזה רצינית- מדת שהיא עם לעם שיש לו דת. למה הכוונה? רבים מהישראלים שמגדירים עצמם יהודים כיום, לא עונים לשום הגדרה דתית קיימת של יהודי- גם אם הולכים עד לקצה הרפורמי של הספירה היהודית. אז מה עושה אותם יהודים? בדיוק מה שעושה את הגרמני גרמני ואת האנגלי אנגלי- הוא חולק תרבות והיסטוריה משותפת עם העם היהודי והוא חי בביתו הלאומי של העם היהודי. עמו הוא העם היהודי אך דתו יכולה להיות הינדו או פלייסטיישן. ואין צורך להתנצל- זכותנו על האדמה הזו זהה לזכותו של האוסטרלי (פושע אנגלי לשעבר) והאמריקאי (עוד פושע אנגלי לשעבר) על אדמותיהם. שום פרדיגמה מוסרית לא טוענת, שניתן לפצות על העוול שנגרם ליושבי חבל הארץ הזה על ידי הציונות, בכך שנגרום עוול גדול יותר עכשיו לציונים.

3. מצב בלתי הפיך.

בקיצור- החלוצים הגיעו לכאן מסיבותיהם. העולם נתן לנו את המדינה מסיבותיו והערבים תקפו אותנו מסיבותיהם (דרך אגב- הם לא היו טיפשים, כפי שטיפשים רבים נוטים לחשוב. הם קראו את המפה נכון ולרגע לא טעו לחשוב שהציונות תעצור לפני שתוקם פה מדינה שהם לא חלק ממנה). בסופו של יום, כששקע אבק הקרבות היתה פה עובדה קיימת ובלתי הפיכה. עוד יותר בקיצור? באנו, ראינו, כבשנו. זה מה יש. לא רומנטי כמו הסיפורים על 2000 שנות גלות ושיבה לארץ אבותינו, אבל הרבה יותר מחובר למציאות. מי יודע- אולי אם זה היה המסר שהיתה מערכת החינוך המפא"יניקית מעבירה לתלמידי האזרחות בראשית המדינה, היינו מצננים את הלהט המשיחי ונותנים לצברים כלים חילוניים להתמודד עם שאלות של ייעוד ומשמעות. אבל כמו שאמרתם, אפילו גדולי המפא"יניקים התאהבו בסיפורים על דוד, יונתן, בת-שבע ומה שביניהם, אז מה לנו כי נלין?

4. הקומץ.

ודרך אגב- ההשתלחות באוהדי בית"ר מיותרת לגמרי. הלוואי והם היו היחידים במדינה שלא מתביישים לצעוק "מוות לערבים".

5. אנחנו והם.

מי זה הם? המתנחלים. הם "האחר". הם התגלמות הרוע עלי אדמות לטענת השמאל הלאומי. כל ניסיון לעדן או למזער את זה הוא פתטי. למה? כי בפרק 20 קוראים להם עצלנים "שנקלעו למשבר נפשי ותעסוקתי עמוק, כי פתאום נדרשו לפרנס על באמת"; כי במשטר האפרטהייד הישראלי, לטענת המניפסט, המקבילה הציונית ללבנים היא המתנחלים והמקבילה לשחורים היא כל השאר. מנחם בגין "ארכי תועמלן"? נראה שדווקא למדתם ממנו טריק או שניים.

6. יצר הרע.

ומה ההתרעמות המזויפת על "דומפה, ולרשטיין, זמביש ושות'"? את מה שהם עושים במחסומים, עושים התל-אביבים בסלמה- דוחסים כושים בטנדרים לעבודות דחק בכל רחבי גוש דן. למה כושים? כי הסינים מגיעים בכוחות עצמם על אופניים. אה, רציתם להגיד שלא יפה להגיד "כושים"? זה נכון, אבל זה היחס כלפיהם. גם עליהם החוק לא חל וגם אם הוא חל הוא לא נאכף. החוקים היחידים שאוכפים עליהם הם חוקי ההגירה. עליהם- לא על מעסיקיהם- זומפה, דלרשטיין, ומביש ושות' התל-אביבים המפונקים. אתם מבינים? בבולמוס השתלחות במתנחלים, שכחנו שלחפש בני אדם נחותים שניתן לנצל, זו תכונה ישראלית נפוצה מאוד גם בתחומי הקו הירוק.

7. אני ואפסי עוד.

אבל רגע- המניפסט דיבר על משהו אחר לגמרי. לא באמת אכפת לנו מזכויותיהם הסוציאליות של הערבושים, אכפת לנו מעצמנו. ניסינו להגיד שהמתנחלים בונים מדינה פלסטינאית על חשבוננו ולנו, עשרה קילומטרים משם בנתניה, אין כסף ואין עבודה, כי את כל העבודות הטובות באמת- ניקיון, שיפוצים, סיעוד- תופסים לנו העובדים הזרים! סליחה, הערבים! בעצם לא... התבלבלתי לגמרי. לכם זה ברור? ברור כשמש. כי אנחנו "אנשים אינטליגנטים. כאלה שלא יכולים יותר". הבנו שכל הסלט הזה שמערבב קורט ביקורת על הניצול של הפלסטינאים, קומץ איזכור של מובטלים בנתניה, שתי כפיות של "אנחנו פראיירים" ומנה גדושה של "גנבו לנו את הכסף" נועד למטרה אחת בלבד- לסמן את האוייב. השטן הגדול שבו מתגלמות כל התכונות השנואות עלינו כל כך- המתנחל. להגיש בטמפרטורת החדר ובגובה העיניים.

8. ליברמן לובש גוצ'י.

אז מי אנחנו השמאל הלאומי? כמו ליברמן רק עם משקפיים. לא פראייר. כשיגעו בי אני אגיב על המקום. ובכח. והרבה. לי לא אכפת נשים, ילדים ומציאות מורכבת. אני למדתי לקח. זה שאני שמאלן לא אומר שאני פראייר. אני ארצח יותר מהרוצחים. אשמיד יותר מהמשמידים. אני אראה לליברמן עם 15 המנדטים שלו איך עושים את העבודה.

9. סיכום מפתיע.

כמה זה קל להעביר ביקורת. כמה זה קל לבוא אל "השמאל הלאומי" בטענות. אצלנו השמאלנים כולם רוצים להיות מדוייקים. למצוא את המפלגה שתגיד בדיוק את מה שאני חושב ואם בסעיף 2.2.3, בתת סעיף ב) מופיעה המילה "חתול" במקום המילה "כלב"- אני כבר אלך למצוא לי מפלגה אחרת. זוהי הפרטת השמאל. זו הסיבה שבמקום מפלגת שמאל גדולה יש לנו מפלגות קטנות ומוכות. זו הסיבה שבמקום גוש שמאל תוסס יש לנו רסיסי שמאל גוססים. "מפלגות בוטיק". "מפלגות נישה". איך שלא תגידו את זה, ויתרנו על הרעיון הסוציאליסטי של ערבות הדדית. הירוקים ידאגו לירוק, האדומים ידאגו לאדום ולניהול המדינה ידאג הימין. אותי זה לא מעניין. עד שלא ישנו את ה"חתול" ל"כלב".

10. למה זה עובד?

איך הצליח "השמאל הלאומי", תוך זמן קצר יחסית לגרום להרבה שמאלנים רדומים "לצאת מהארון"? הוא לא חידש לנו שום דבר. הוא לא אומר שום דבר שלא ידענו: שמאלנים עושים צבא, שמאלנים רוצים חברת מופת ושמאלנים יודעים שגם הדת חשובה להרבה אנשים. אז לדעתי הוא מצליח כי הוא לא מדבר אלינו. האמירה של כל מה שמובן מאליו בשבילנו, בשפה ברורה ולא פוליטקלי-קורקטית בעליל, הזכירה לנו שיש יותר מדי כאלה שלא יודעים את זה. זו אותה סיבה שבגללה פתחתי את הבלוג הזה לפני שנה וחצי. ידעתי שיש מחנה שמאל. השמאל הזה הוא ציוני. השמאל הזה צריך בית פוליטי ולדעתי "השמאל הלאומי" הולך לעזור לו למצוא אותו.

11. אז מה עושים?

יוצרים. את המניפסט חייבים לערוך מחדש. יש פרקים שלמים שהייתי מוחק. אחרים הייתי עורך. יש גם כאלה שהייתי גוזר, שומר ותולה על הקיר. בכל אופן המניפסט הוא לא סוף אלא רק התחלה. התחלה של מה נדע רק אם נהיה מוכנים להפסיק לחפש את המבדיל ולחפש את המאחד. להתחיל משם ולבנות משהו שיהיה גדול, מקיף ושמאלני.

אני מתכוון למצוא דרך לקחת חלק ביצירה הזו. ואתם?